פתח עינים על בבא מציעא פד.

אמר ר' יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלם. כלומר דאמרינן פ"ד יוחסין עשרה קבין של יופי ירדו לעולם ט' נטלה ירושלם וא' בכל העולם ופירש הרב פר"ח דהיינו רבותא דירושלם דאמרו פ"ק דתעניות חכמה מפוארה בכלי מכוער משל ליין אם יתנוהו בחבית זהב מחמיץ ובירושלם בשתים עלתה להם שהיו חכמים ויפים והיינו דקתני הברייתא בפרק ד' יוחסין עשרה קבין של יופי ט' נטלה ירושלם ועם כל זה ט' קבין של חכמה ט' נטלה ירושלם והני בי תרי גם יחד שיהיו חכמים ויפים הוי רבותא עכ"ד וז"ש ר' יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלם כלומר הגם כי כל יושביה עליה צורת"ם י"זהירו יש מיוחדים שבירושלם עצמה נתייחדו שהם יפים. ואני נותרתי משפירי שהיו משופרי שופרי והיינו דקאמר בתר הכי דר' יוחנן יתיב בשערי טבילה ואמר כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי גמירי אורייתא כוותי דשתים אלה הם קשי המציאות וכמה רחוקים הרחק מאד מאד"ם חכים ונהי"ר ולכן עשה המצאה זו טב למיתב פתח שערי עיניהם ישיתו וליהוו להו בני שפירי כוותיה משופרי שופרי גמירי אורייתא כוותיה רב סגנין. זה פירשתי בילדותי ואחר זמן רב בא לידי ספר עיון יעקב. וראיתי להרב ז"ל שפירש שפירי כוותי גמירי כההיא דחכמה מפוארה וכו' ע"ש ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד שפירשתי בהקדמה זו איזה ענינים ע"ש פרשת מקץ בס"ד: ואחזה אנכי להרב עיון יעקב שכתב עיין בסוטה משמת ריב"ז בטל זיו החכמה ופירש"י שלא ידע פירושו ואי גרסינן התם ר' יוחנן סתם ניחא דכוונתו על ר' יוחנן דהוה שפיר וגמיר עכ"ל [וכבר כתבתי כן לפנים שם בשילהי סוטה ע"ש ודוק] ועמו הסליחה דר' יוחנן אמורא הוא ואינו נזכר במשנה וברייתא ואיך יתכן דבסוטה גרסינן ר' יוחנן וקאי על האמורא ופשיטא טובא דההוא דשילהי סוטה ריב"ז הוא ויגיד עליו רעו דתני גבי ריב"ז רבן גמליאל הזקן ואינך ע"ש:

הסייף והסכין והפיגיון וכו' מאימתי מקבלין וכו'. התוס' הקשו ממשנתנו פי"ד דכלים דקתני הסכין משישחיזנה והסייף משישופנו וכו' והוי דלא כר' יוחנן ור"ל ותירצו דההיא בשהעלו חלודה ובא לתקנן ע"ש וכפ"ז הקשו לי דהרמב"ם פ"ח דכלים דין ב' פסק הסייף אינו מקבל טומאה עד שישופנו והסכין משישחיזנה וכן כיוצא במעשים אלו הרי דהרמב"ם נקט למשנה הנזכר בתחיל' תקונ' ושם פי"א דין ז' פסק הסייף והסכין שהעלו חלודה טהורין שפאן והשחיזן חזרו לטומאתן. ולדידיה איך יתרץ קושית התוס' דבמאי פליגי ר"י ור"ל ואמרי תרוייהו הפך משנתנו. ויקשה יותר לר' יוחנן דסבר דקי"ל בכל התורה הלכה כסתם משנה: והשבתי דאפשר ליישב דהרמב"ם סבר דהא דאמרינן בסוגיין הסייף והסכין וכו' מאימתי מקבלין טומאה משתגמר מלאכתן אין זה מדברי האמוראים רק הוא ברייתא אחת ועלה פליגי ר"י ור"ל בפירושה דסברי דהאי תנא דהך ברייתא אשמועינן דלאו דוקא נקט במתניתין עד שישופנו וכו' אלא הכל הולך אחר המנהג והזמן דבמה שהוא גמר מלאכה להם באותו זמן מקבלים טומאה ואהא פליגי ר"י ור"ל מאימתי גמר מלאכה בימיהם ובמקומם לכל באי שער עירם חד אמר משיצרפם וכו' ולא לחלוק על המשנה רק להורות דלאו דוקא נקט תנא במתניתין הסייף משישופנו וכו' דה"ה גמר מלאכה אחר הנהוג מועיל ולכן הרמב"ם פסק כסתם משנה והוסיף וכתב וכן כל כיוצא במעשים אלו כר"י וכר"ל דלאו דוקא תנן עד שישופנו וכו' אלא ה"ה גמר מלאכה אחרת הנהוגה לפי דעת וילדי הזמן ודוק:

ניזיל ר' אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה אזל יתיב קמיה וכו'. יש להעיר דר"א בן פדת הוא תלמיד ר' יוחנן מימי ריש לקיש כדמוכח בכתובות דף כ"ה ועיין ביבמות דף צ"ז ובירושלמי פ"ב דברכות ופ"ב דשקלים ומה הלשון ניזיל ר"א בן פדת דמחדדן והלא הוא תלמידו מאז הימים ושנים ותו איך לא ידע ר' אלעזר דרצון ר' יוחנן הוא מי שיקשה לו כדי שבזה רווחא שמעתתא והלא הוא תלמידו וגדל בבית מדרשו ויש ליישב:

הוה מקשי לי ארבעה ועשרין קושיתא ומפריקנא עשרין וד' פירוקי. אפשר דכיונו למספר הזה יען כי הלכה ה' כלה והן הליכות עול"ם לזה היו מקשטין הכלה בכ"ד קשוטין נגד כ"ד צירופי אדנ"י שהיא תורה שבעל פה לחברה עם דודה כי זה כל פרי הפלפול לבער קוצים כמוץ יסוער מגורן ולברר האמת ליחד הדודים: