פתח עינים על בבא מציעא לז.

משנה. והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. מהכא ומכל דוכתא דאמרינן הכי יהא מונח עד שיבא אליהו או כיוצא בזה יש להוכיח דהנביא יכול לומר המציאות הזה כיצד הוא. ואינו ענין למה שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ט דנביא שאמר הלכה כפלוני יחנק אף שכיוין אל האמת דכתיב לא בשמים היא. והחילוק ברור והנה אמת נכון דהנביא יכול להגיד המציאות ודלא כמהר"ם ן' חביב בספר תוספת יום הכפורים גבי המן שהיה הוכחה עבד למי ואשה כי תסרי"ח דלא ע"ז היה סומך רק ע"פ ההלכו' וכו' ע"ש ודבריו תמוהים דכי אמרה הרמב"ם היינו בספיקא דדינא לא בספק המציאות וכדמוכח ממשניות וברייתות דקתני יהא מונח עד שיבא אליהו. וכבר אני בעניי הוכחתי כן מדוכתי אחריני בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ל"ב:

ומתוך הגדול נותן דמי הקטן לשני. פירש"י ישברנו ומדברי הרמב"ם בפירוש המשנה משמע קצת דסבר דמוכרין הכלי גדול ונותן דמי הקטן והוא כדעת הרשב"א הביאו באסיפת זקנים וכ"כ הר"ב לח"מ פ"ה דשאלה דדעת הרמב"ם דלא כרש"י אלא שהכריח מלשון הרמב"ם בחיבור ע"ש ואינו מוכרח דלשון המשנה נקט וכ"כ הסמ"ע סימן ש' ומה שהקשה עליו הרב כנה"ג שם לק"מ כמבואר. אך כבר כתבנו דמדברי הרמב"ם בפירוש המשנה יש לדקדק קצת דסובר כהרשב"א ודוק היטב: