פתח עינים על בבא קמא פח.

תוס' ד"ה יהא עבד כשר וכו'. תימא הא ילפינן בכל דוכתא ג"ש לה לה מאשה וכו' וי"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת אבל לגורעו מאיש ולפסלו לעדות כאשה לא נלמוד דמן הדין כשר לעדות דכתיב ועמדו ב' אנשים והאי איש הוא וכו' שהוא איש ואחיו וכו'. והרשב"א בחידושיו דפוס פראג הביא דברי התוס' הללו ונראה שהוא ז"ל מסכים והולך לדבריהם ע"ש בחידושיו. וקשה על דבריהם דפ"ק דחגיגה דף ד' ע"א אמרינן עבדים מנ"ל ופריק רב הונא מדכתיב את פני האדון ופריך עלה הא למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמר לה לה מאשה אמר רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וכו' ולדברי התוס' והרשב"א מאי פריך הא דגמר לה לה היינו להחמיר אבל לגורעו ולפוטרו מראיה לא דהכתיב כל זכורך והאי זכר הוא: ובחפשי באמתחות ספרן של צדיקים ראיתי להרב הגדול מהר"ש אלגאזי בספר זהב שיבה בחגיגה על דף ד' שהקשה קושיא זו על התוספות כקושיין ואצרכא עיון טובא. ואפשר לישב דאין כונת התוס' דהג"ש דוקא להחמיר ולא להקל אלא כונת התוס' עיקרה היינו כמו שכתבו אבל לגורעו מאיש ולפסלו לעדות כאשה לא נלמוד. והכונה דהכא האשה פסולה מחמת שדעתה קלה וכמ"ש רז"ל והוא בילקוט פרשת וירא ותכחש שרה מכאן שהנשים פסולות לעדות וכיון שכן הג"ש לא באה לגורעו מאיש דנשים דוקא פסולות מפני שדעתן קלה וא"כ הוא גרעון לעבד אבל בדבר שאינו גרעון לעבד גמרינן לה לה לפוטרם והיינו דאמרינן בחגיגה דפטור מראיה מג"ש דלה לה דראיה הוי כמו שאר מ"ע שהזמן גרמא: וכד דייקת פורתא אפשר לומר האי דכתיבנא בעניותין בסגנון אחר בדרך קצרה וכשרה דכונת התוס' דדוקא לפוטרם ממ"ע שהז"ג פטרינן ליה דהג"ש לחייבו במצוה שהיא חייבת אבל מ"ע שהז"ג פטור כאשה וזהו במ"ע שהז"ג דקי"ל נשים סומכות רשות ואם הנשים תאוה נפשם לקיים המצות יכולות ולדעת גדולי הפוסקים ר"ת ודעמיה יכולות לברך ואף העבד כמותן אבל בעדות שהאשה פסולה אין לנו לגורעו מאיש ולפוסלו כאשה ובהא דהאשה פסולה כתבו התוס' שאין לגורעו מאיש ולפוסלו. אבל ראיה הוי ככל מ"ע שהז"ג לפטור ולא לפסול: וראיתי להתוס' בזבחים דף ק"ג ע"א שכתבו ד"ה אין לי אלא עולת איש וז"ל והקשה ה"ר חיים דבפרק החובל מצריך תרי קראי גבי עדות חד למעוטי נשים וחד למעוטי עבדים וי"ל דגבי מצות הוא דילפי מהדדי בג"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות שהרי משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני הלכך היכא דגלי גלי עכ"ל ואפשר דמ"ש אבל גבי עדות לא שייך למילף טעמם כמ"ש הכא בשמעתין משום דזה הוי גרעון לפוסלו. ומ"ש דאין תלוי בנאמנות וכו' אפשר דהוקשה להם דהעבדים יש לפוסלם דאינם נאמנים וכמ"ש לית המנותא בעבדי וע"ז כתבו דאין תלוי בנאמנות וכו' א"כ הו"א דכשר לעדות ולהכי אצטריך קרא ועמ"ש הרב מהר"ם ן' חביב בספר יום תרועה על דף כ"ט ע"א ד"ה מי שחציו עבד שהזכיר דברי תוס' הללו דשמעתין וקאי על סוגיית חגיגה ע"ש: ואחר זמן רב ראיתי להרב מהר"ם יצחקי בספר אור יקרות דף ל"ב שכתב על דברי התוספות דשמעתין וז"ל פירוש דבריהם דלא נאמר הג"ש אלא למילף מאשה בענין המצות לומר דחייב במצות שהאשה חייבת דוקא ופטור במצות שהאשה פטורה אבל שאר ענינים דלא שייכי לענין מצוה כגון עדות וכיוצא לא נאמר דיהא כמו אשה דהא ודאי איש הוא וכו' ובזה מיושב מה שהניח הרב זהב שיבה בצ"ע עכ"ל וק"ק דעדות נמי היא מצות עשה כמו שמנאוה הר"מ ודעימיה ויש לא תעשה אם לא יגיד. שוב ראיתי מה שתירץ מהר"י כולי לקושית הרב זהב שיבה בהגהת משנה למלך סוף מלכים וז"ל והמעיין בסוגית חגיגה יראה דעבד פטור מראיה מג"ש דלה לה וקרא דאל פני האדון אצטריך למיעוטי למי שחציו עבד וחציו בן חורין. ורש"י בריש ערכין כתב אבל עבד גמור פטור דכתיב אל פני האדון וכו' והנראה דס"ל לרש"י דכיון דלמשנה אחרונה חציו בן חורין חייב בראיה על כרחך דאל פני האדון אצטריך למעט עבד גמור דלא הוה פטרינן ליה מג"ש דלה לה דלא נאמרה אלא לחומרא ונמצא דמסוגיא זו איכא סיעתא לדברי התוספות הנזכרים לפי המסקנא עכ"ל ויש להעיר על דבריו דהתוס' ריש פרק שבועת העדות תמהו דאמאי אצטריך פרק החובל קרא לפסול לעבד לעדות הא איכא ג"ש דלה לה וסלקי בתימא והיא קושיתם בהחובל ובזבחים. ואם כדבריו אינה קושיא כלל כיון דלפי משנה אחרונה אצטריך אל פני האדון לעבד ממש ולא סגי בג"ש ועל כרחך אינה אלא להחמיר. ותו דמדברי התוס' דזבחים הנזכרים דכתבי סתמא דגבי מצות ילפי מהדדי נראה בין להקל בין להחמיר ואחז"ר בא לידי ספר צאן קדשים וראיתי שפירש סוף דבריהם כמ"ש בעניותי ובתחילת דבריהם כתב לשון התוס' דסוגיין וסתם דבריו. ותו יש להעיר על מהר"י כולי דהא דקאמרי ב"ש דחציו עבד כופין וכו' וחזרו ב"ה וכו' הוא מפני תקון עולם כדתנן במתניתין וא"כ הוא תקנה ולא מדינא וכבר הש"ס ר"פ הנזיקין פריך מפני תקון העולם דאוריתא היא ומשני וכיוצא פריך מפני דרכי שלום דאוריתא היא וא"כ פשוט דהכא דתנן מפני תקון עולם היא תקנה ולאו מדאורייתא וכן הרב יד אליהו מנאה בתקנות וא"כ קרא דאל פני האדון אתא למעוטי חציו עבד מדינא אלא דאח"כ התקינו דכופין וכו' ולפי זו התקנה חייב לדעת רש"י אבל לדינא פטור ומשו"ה אתא קרא וכך היו דנים קודם התקנה וכיון דלכל הדברות קרא אתא לפטור חציו עבד לדינא משו"ה כתב רש"י ריש ערכין דעבד גמור פטור מקרא דאל פני האדון כיון דהא אצטריך קרא לחציו עבד מדינא ובזה נפל כל הבנין. ובהכי ניחא דרבינא דהוא בתרא מאי דקאמר דקרא אתא למי שחציו עבד דבריו קיימין לכ"ע וכמש"ל ודוק הטב: