פירוש מהרז״ו על ויקרא רבה טו:ט

שאת זו בבל. תנחומא כאן סימן יו"ד וז"ל אדם כי יהיה וכו' הכתוב מדבר במלכיות הקדומות שד' מראות נגעים רומזים לד' מלכיות הקדומות שהיו קשים לישראל כנגעים לגוף:

מדהבה. על שתיבה זו יחידית בתנ"ך דורשה נוטריקון מדוד והבא מדוד כל תבואתך והבא המס ובערוך ערוך מד גורס מוד והבא ר' אבא וכו' ר' טביומא אמר על שום פומא דדהבא ורבנן אמרי וכו' ודברי ר' טביומא חסרים כאן והערוך השיב לנו האבידה ופי' נראה לו פומא דדהבא על שם הציץ של זהב שנתון בפי הצלם והיה מדבר אנכי ה' אלהיך כמ"ש באריכות בשי"ר פסוק אמרתי אעלה בתמר קרוב לסופו דף ל"ו ב' ודניאל הוציא בלעו מפיו ועל זה אמר שבתה מדהבה:

ספחת זו מדי. שעיקר הצרה היה ממי שנספח לה היינו המן:

ששף עמה כנחש. אין מקומו כאן רק לעיל פרשה י"ג ריש סימן ה' אצל גיחון וכו' וכאן הובא דרך אגב:

מבהרת. מבררת ומלבנת:

והיה בעור בשרו. על שהוא אחינו בשרנו ע"כ צרתו קשה מהכיל: