פירוש מהרז״ו על שמות רבה יט:א

זאת חוקת הפסח. כל בן נכר לא יאכל בו:

היא לעצמה. כי בעלה היו לו בנים מאשה אחרת:

חי ה' וחי נפשך. היה די שתשביעו בה' לבד ובנפשו לבד אלא שהוקש חיי נפשו להחיות הבן למ"ש חי ה' בתחלה לפקדני בבן בנס אלהי כך עתה עמוד במסתורין להחיותו כמו שאתה חי וכמפורש שהחיה אותו מרוחו וחייתו:

עם אכיש לסייע אותו. כמ"ש ש"א כ"ט ומ"ש ג' ימים כמ"ש ריש פרשה למ"ד ויהי כבוא דוד ואנשיו צקלג ביום השלישי היינו בשובו מאכיש:

ובאו לארץ ישראל והעלו וכו'. נראה דכאן חסר וכצ"ל ובאו לצקלג בחזרתם מהמלחמה מה כתוב שם זה שלל דוד הרי ששמח לבדו וכן כשבא לארץ ישראל והעלה ארון אלהים והוכה עוזה מה כתוב שם ויחר לדוד. וכשנתנוהו במקומו מה כתוב שם וגם המלך דוד שמח שמחה גדולה ואף שאין בידי לכוון הלשון אך הענין מוכרח שהחסרון ניכר ומפורש בכתוב:

באו המצרים לאכול עמהם. ומ"ש לעיל פר' י"ח סי' יו"ד הכשרים שבמצרים וכו' פי' שאכלו ושתו עמהם בסעודה אך הפסח לא אכלו. ובהכרח שפרשה זו מקומה קודם שיצאו וקודם שאכלו את הפסח ע"פ מדה ל"ב וכמ"ש ויעשו כל בני ישראל והציווי היה קודם העשייה: