פירוש מהרז״ו על רות רבה ה:א

הוא היה עם דוד בפס דמים. שייכות הדרשה לכאן על שדרש לעיל מאשר ישאבון על בית השואבה ששאבו ונסכו מים וכאן כתיב בסוף פסוק פסוקים אלו ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם וכו' וינסך אותם לה' וכמ"ש ב"ק בסמוך חג היה וניסוך המים היה. עי' במדרש שמואל פרק כ' כל הענין:

פס דמים חקל סמיקתא. כמו פס ארבעה פסי ביראות והכוונה שטח רחב אדמה אדומה כדם או מלשון שקל פיסא פי' רגב אדמה אדומה כדם:

פסקו דמים. שברחו הפלשתים ופסקו מלהלחם. עדשים ש"ב כ"ג י"א. שעורים ד"ה א' י"א י"ג והם בכ"מ:

ענבותן. גרעון הפרי:

גבוהים כשעורים. שהקנה של שבלים גבוהים אבל של עדשים קנה שבלתם נמוכה:

ויצילוה. ד"ה א' י"א ויצילה ש"ב כ"ג שם ויצילה לשון יחיד על הבעלים ויצילוהו על הגבורים מדה ט"ו:

חביבה עליהם כשדה כרכום. צ"ע מה דורש:

שנה אחת ושתי שדות. הכריע ההכחשות הנ"ל דכאן בש"ב עדשים ויצילה וכאן בד"ה כתיב שעורים ויצילוה ששניהם אמת שהיו שני מעשים משתי שדות א' של עדשים וא' של שעורים:

לאבד וליתן דמים. אע"ג שאין הבעלים מתרצים לצורך מלחמה פשיטא דמותר משום דרך המלך ועל שאלות אלו אמר בסמוך הלכה נצרכה לו שבפסוקים בשני מקומות הנ"ל סמוכים שני המעשים יחד. וצ"ע שהרי מפורש בש"ב כ"ג י"א ואחריו שמא בן אגא הררי ויאספו פלשתים לחיה ותהי שם חלקת השדה מלא עדשים ובד"ה י"א י"ב ואחריו אלעזר בן דודי האחוחי וגו' ותהי חלקת השדה מלא שעורים הרי שהמעשה שדה עדשים היה ע"י שמה בן אגי ושדה שעורים היה ע"י אלעזר בן דודי ואינם שייכים זה לזה כלל ואיך שייך ע"ז לומר כתוב אחד אומר וכו'. ובקושיא העצומה זו היא הישירה דרכי לפני להבין דעת חז"ל בפסוקים אלו כי הוקשה להם עוד שלא נזכר בד"ה יו"ד שם שמו של שמה בן אגי כלל ותחת אשר כתוב בש"ב שם ויתיצבו ויכה ויצילה היינו שמה בן אגא כתוב בד"ה ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה ויכו את פלשתים גם חסר כאן בד"ה מעשה אלעזר בן דודי המבואר בש"ב שם שבהכרח לומר דכאן בד"ה קיצר וסמך עצמו על המבואר בש"ב שם המעשה אלעזר בן דודי וגם בשם שמה בן אגא וכתב סתם ויתיצבו ויכו ויצילוה בלשון רבים היינו שמה בן אגי וצבא חילו וא"כ הרי הפסוקים סותרים. ועכ"ז צ"ע למה דקדק המדרש על תיבת ויצילה ויצילוה כנ"ל ולא דקדק על תיבת ויתיצבו ויכו כנ"ל שלא יתכן לדרוש על בעה"ב וכן תיבת ויצילה ויצילוה על הגבורים כנ"ל וצ"ע:

הלכה נצרכה לו. ומ"ש מים היינו תורה שנמשלה למים שאם כפשוטו לא היו מוסרים נפשם להסתכן בעבור מים שיש להשיג בכל מקום אלא לשאול הלכה אצל סנהדרין וההלכה היא בעבור השדות שכתוב שם בפסוקים הקודמים:

עשאה מסכתא. כלומר הלכה סתומה בלא שמות מביאי ההלכה שהמלך פורץ לו גדר לצורך מלחמה בשדות אחרים ואע"פ שהתבואה נפסדת וזהו וינסך אותם לה' שילמדו את ההלכה בתוך שאר הלכות וכמ"ש משלי ט' מסכה יינה:

חג היה וניסוך המים היה. וזהו וינסך אותם לה' בשעת ניסוך המים ומ"ש מי ישקני מים רוה"ק אמר כן:

וויתור במה היה. כי חרבה שילה הותרו הבמות בימי נוב וגבעון:

הלכות שבויה. פי' הלכות יפת תואר כמ"ש וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה וזה ויתאוה דוד כפשוטו שעל מים אינו שייך תאוה:

בנין ביהמ"ק תבע. במד"ש הגי' ר"ש בר אבא ויתכן שדורש ויתאוה דוד שתאוות דוד ידוע כמ"ש נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' וכמ"ש צמאה נפשי לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלהים. וכמ"ש אם אבוא באהל ביתי וגו' אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו'. ודוד כרה שיתין ועשה יסודות בבית המקדש: