פירוש מהרז״ו על איכה רבה ב:א

ההפך עלי בלהות. משמע שהבלהות שהיה לו ליתן על אחרים נהפך עליו והיכן מצינו שהיה לו ליתן בלהות על אחרים ע"כ דורש ע"פ מדה כ' על ישראל שנדמו לאיוב כמ"ש לקמן פסוק אני הגבר וע"פ מדה י"ז:

עלי סמכה חמתך. שהיתה מתהפכת עד עתה פעם על עם זה ופעם על עם זה עד שסמכה עלי אך לעתיד כתיב וחמתו היא סמכתני:

שהם נדיבים. צדיקים ומ"ש נדבתי שע"י ראויה לבא לי נדבה וגאולה ע"פ מדת ממעל:

מסיטן. מפריחם כמ"ש ויק"ר ריש פי"א הסיטן וברות פסוק והנה הגואל עובר:

כתוב כגוים אשר ה' מאביד מפניכם. כן תאבדו משמע שבאותו אופן שהאביד באופן זה ג"כ יאביד לרשעי ישראל:

בכהן ונביא. בעת שהאביד את יריחו היה ע"י כהן זה אלעזר ונביא זה יהושע וכן בשופר ותרועה כמפורש ביהושע שם וכן אצל ישראל שהיה אבדתם ביד ירמיה ויחזקאל כהנים ונביאים ובדמי זכריה הכהן ונביא וכן בשופר ותרועה כמ"ש כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה:

דיניא ואפרסתכיא. עזרא ד' ט' י' שגם מ"ש דיהיא עלמיא הם ג"כ שמות שני אומות הרי ט' אומות ושאר אומייא עוד שני אומות הרי י"א הותיב הימו י"ב ושאר עבר נהרא וכענת הרי י"ד אומות שהביא במקום ישראל:

אף אלו בי"ד. שנשארו מאשור י"ד והביא פסוק ביום ההוא יהיו ערי מעוזו כעזובת החורש והאמיר:

כעזובה הכתוב לעיל בראש אמיר. אשר עזבו מפני בני ישראל כך יהיה ערי מעוזו של ישראל מפורש שם בענין שנשארו מאשור י"ד היינו בפסוק ו' שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה שנים ושלשה הרי חמשה ארבעה חמשה הרי ט' ט' וה' הם י"ד ודוק מאד ויהיה פירוש המדרש שכמו שנאבד מלך אשור ולא נשאר בו אלא י"ד כך יענשו ישראל ע"י מלך אשור בי"ד אומות שהושיב במקום ישראל וזהו ההפך עלי בלהות ועי' לעיל פתיחתא כ"ט:

כדאמרי'. כפי אשר מריתי כך יעזבו ערי מעוזו:

אף אלו בנפילת חומה. לקמן פסוק לא האמינו וש"נ:

דכתיב כאן בעבים ובכפים. אצל ישראל כתוב בירמיה ד' כ"ט באו בעבים ובכפים עלו על כל העיר עזובה וכבר למדין שעזיבת ישראל כעזיבת הגוים כמ"ש כעזובת החורש וגו' כגוים אשר אני מאביד והרי זה בא ללמד ונמצא למד שכמו שעזיבת ישראל היה בעבים ובכפים כך עזיבתם:

אף אלו בעבים. עי' במ"ר פט"ז סי' כ"ה וכן לקמן פסוק היה ה' כאויב ותבין כאן:

איך חייב. שאם הכוונה החשוך כעב היל"ל איכה החשיך ע"כ דורש בחילוף האותיות ע"פ מדת גימטריא מדה למ"ד שהע' והח' מתחלפין באחה"ע וכן כייב כ' רפויה כמו ח' מל' כאב:

תרגלתי לאפרים. מלשון רגל הם הארכובות הרגלים כשאדם יושב מחזיק את בנו על הברכים:

ואח"כ ארכיב אפרים. כתוב ארכיב אפרים הוא בהושע יו"ד י"א ופסוק ואנכי תרגלתי הוא בהושע י"א ג' אך על שסדר העלות הבן הוא כסידור המדרש בהכרח לדרוש ע"פ מדה ל"א וזהו מ"ש אח"כ ארכיב אפרים אף על פי שכתוב תחלה:

הא לכון טרון. עי' כדומה לזה בד"ר פ' ט' סי' ז' ולקמן פסוק זנח:

איקונין של יעקב. ב"ר פס"ח בסי' י"ב וזהו משמים ארץ תפארת ישראל. ישראל סבא בעצמו:

הדם של בין רגליו. פשט הכתוב על בהמ"ק שנקרא הדום רגליו כמ"ש בסמוך אלא על שבאמת אין שייך בו רגלים ולא הדום גשמיים ע"כ בהכרח לדרוש ע"פ מדת ממעל א"ת הדום אלא הדם. ומ"ש רגליו ע"פ מדה כ' ומדה י"ז שמפורש באברהם:

מפרכסין בדם. פי' משקשקים וטובלים רגליהם בדם שונאיו להראות אמונת לבבם אל המלך ששמחים בשמחתו ונקמתו והנמשל על דם הפסחים של הצאן שהיו אלילי מצרים שנואי השי"ת וכמ"ש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וגו' יחזקאל ט"ז וזהו הדם רגליו כ"י כשעבר ברגליו במצרים וזה היה רק בפעם זה פעם אחד בעולם ע"פ מדות הנ"ל:

והשתחוו להדום רגליו. ו כמ"ש נבואה למשכנותיו ונשתחוה להדום רגליו ויותר מפורש בד"ה ב' לבנות בית מנוחה לארון ברית ה' ולהדום רגלי אלהינו ומ"ש ישעיה ס"ו השמים כסאי והארץ הדום רגלי פי' ג"כ על ביהמ"ק שבארץ שמכוון כנגד כסאו בשמים ביהמ"ק של מטה שמכוון כנגד ביהמ"ק של מעלה:

ויקרא באזני קול גדול. הקדמה לפסוק בלע ה' ולא חמל כמ"ש בסוף הדרשה לכך בא ואמר בלע ה' ואח"כ מתחיל פסוק בלע ה':

כרפאי לישראל. ולא פירש מאיזה דבר ריפא אותם ובאיזה זמן ולא בא לסתום אלא לפרש ואני לומד מענינו מסיפא דקרא ונגלה עון אפרים ורעת שומרון וזה מפורש שעון אפרים הוא עגלים שעשה ירבעם שבא מאפרים והוא רעת שומרון שפי' רעת מלכי ישראל שהיו הכל בשומרון שהלכו אחרי העגלים של שומרון וכמ"ש הושע ח' זנח עגלך שומרון שבבים יהיה עגל שומרון ומ"ש כרפאי הכ' הוא כ' הדמיון שבאופן שרפאתי את ישראל באופן זה נגלה עון אפרים והרי זה בא ללמד ונמצא למד שרפואת ישראל בא ללמד על עון אפרים ונמצא למד ממנו שרפואת ישראל הוא מעון העגל:

וביום פקדי ופקדתי. וביום פקדי היינו חורבן בית המקדש שכתוב בו קרבו פקודת העיר אז ופקדתי עליהם חטאתם של העגל ואז תם עונך בת ציון:

והנה ששה אנשים וגו' ואיש אחד. שהאיש האחד הלבוש הבדים הוא אחד מן הששה אנשים וכתוב אחריו ולאלה אמר באזני משמע לכל הששה הנ"ל אמר שיעשו כל אחד מלאכתו כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות וחושב בענין חמשה שיהרגו אותם בלא חמלה זקן בחור ובתולה וטף ונשים כל אחד מן האנשים ממונה להרוג מין אחד מאלו וא"כ מה יעשה הששי ע"כ דורש שמ"ש ולאלה אמר לאיש הקשה והגדול שבתוך הששה אמר באזני מ"ש בפסוק הקודם היינו איש לבוש הבדים עבור בתוך העיר והתוית תיו וגו' וכמ"ש חז"ל אל קשה מאלה הרי שאלה ג"כ קשה והוא הששי הגדול שבהם. ומ"ש עברו בעיר אחריו ע"פ מדה י"א ומדה ט' אמר לחמשה הנשארים שיעברו בעיר אחר הקשה והגדול הנ"ל שיהרגו החמשה מינים זקן בחור ובתולה טף ונשים. ומ"ש זה גבריאל עי' ב"ר פ' כ"א בפירושי איך למדו שהוא גבריאל ועי' לעיל פסוק ממרום שלח אש:

קסנטור. בערוך גורס קייסטור והביא מאמר זה מכאן בערך קייסטור וכתב המו"ע שפירושו בלשון רומי חוקר ושופט של אנשים פושעים והוא הנקרא ג"כ קסדור וקסטינור ובנוסחאות כתוב קסנטר והוא טעות ובילקוט יחזקאל ט' גורס קריסטור ונכתב בצידו פי' סופר:

החרימם נתנם לטבח. מסרם ביד טבח וכמ"ש בענין שם כי רותה בשמים חרבי חרב לה' כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול וכמ"ש ב"ר פ' כ"ה סי' י"א פסיקתא סוף פרשה ט"ו וטבח גדול וְטָבַח גדול וכן כאן נתנם לטבח לָטַבַח היינו טבח שבשמים שעליו אמר כאן ביחזקאל ט' ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו כי הוא המכה הגדול והם אחריו:

מפצו בידו מאניה זייני. כמ"ש מפץ אתה לי כלי מלחמה שע"ז אמר כאן פסוק ב' ואיש כלי מפצו בידו ובטעות הועמד פסוק זה בסמוך על מאני' גלותי'. ועל מאני' גלותיה צריך לגרוס פסוק והפיצותים בגוים וכדומה:

אצל מזבח הנחושת. שם עמדו ולא הלכו יותר כי שם מחיצתו:

לבקר. נוטריקון. לא בקר כמ"ש לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא:

אלו כתוב. לשון איל וכנ"ל ולאלה בדברי ר' יוחנן:

והתוית תיו. על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות והם הצדיקים מקיימי התורה כולה עד תי"ו:

חתוכין ופספס. דורש תיבות והתוית בחילוף ה' בח' באחה"ע שהיל"ל וכתבת ע"כ דורש לשון חתיכה לחתיכות וזהו ופספס:

שנתנה בכל צד. שכוללת כל כוונות תחי' ותהיה ותוהא ותמות ותמה:

אלא על הטובה. כמ"ש בפסוק הקודם מאמר ה' וגו' והתוית תיו זהו לטובה ולאותו מלאך בעצמו לרעה לא הזכיר אלהים:

והאיך זה. פי' שהם שני כתובים מכחישים תחלה אמר ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו ואח"כ אמר וממקדשי (שפירושו שיחלו להרוג בבית המקדש) ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית היינו שהחלו להרגם ואנשים אשר לפני הבית מן הסתם היו צדיקים ומהו וממקדשי תחלו הלא באנשים מדבר וזהו ששואל איך זה אלא שאחר שאמר ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו הי' קטגוריא על הצדיקים שעליהם התיו וכ"י חזר בו והרגו גם לאנשים שעליהם התיו ומ"ש וממקדשי תחלו שאין שייך הריגה בבית המקדש ע"כ דורש א"ת וממקדשי אלא וממקודשי אנשים קדושים:

ואין שארית אלא צדיקים. כמ"ש שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' וכדומה. וזהו בלע ה' ולא חמל שהבטיח לחמול ולא חמל על כל נאות יעקב הם הצדיקים הנאים במעשיהם וככל המבואר וכמ"ש שם ואל תחמלו ועיין כ"ז שבת נ"ד:

מקבל אבני בלסטרא. מה שזרק עליו האויב שהיה בא בכח גדול ולא די שלא היה מזיקו אלא שהיה מחזירו על האויב והורגם וזו היא גבורה כפולה ומכופלת:

סמית זרוען. הכוונה גדעת ושברת זרועם וגבורתם שהיה מגין עליהם:

נ"ב שנה. וכ"ה לקמן פסוק צדו צעדנו:

אר"ג ה' מאות. לקמן פסוק עיני עוללה:

עיני עוללה לנפשי. מכל בנות עירי שהיה בוכה על כולם:

על דמו של זכריה. לעיל פתיחתא כ"ג כה"ע:

ביער הלבנון. תיבת הלבנון ט"ס:

בלחמו. אותיות במלחו שקדמו אותם במיני מלוחים ביותר כדי להרגם:

ארחיהון דבני דדניא. בלשון תמיה וכי כך היה לכם לעשות:

מה כתיב באבוכון. עיין ב"ר פ' נ"ג סי' י"ד שמ"ר פ"ג סי' ב' ופ' כ"ז סי' א':

מפני חרב נטושה. נעושה פי' מענין עזיבה והפקר והלא החרב היה שמור ביד האויב ע"כ דורש מפני חרב שבא על עון נטושה שכתוב בתורה והשביעית ותשמטנה ונטשתה וכן קשת שבא על עון דרוכה:

כובד מלחמה. שהיל"ל מפני חרב מלחמה ע"כ דורש מפני שהיה כבד וקשה עליהם מלחמתה של תורה וכמ"ש בספר מלחמות ה' כי יש ספר מיוחד למלחמות ה' אלא זה ספר התורה שמתבררת ומתלמדת ע"י פלפול וקושיות ותירוצים כמ"ש בזוהר ריש בלק בענין הינוקא עם ר' אלעזר וחברייא:

וקטנה שבהם זו בית שמש. צ"ע מנין לו שהרי אינו מספר מה שהיה בימיו אלא מה שהיה בימי עלי ושמואל בוודאי שדורש כן מן הכתוב ונפלאת ממני:

במפלתה של תרמוד. ב"ר פ' נ"ו סי' י"א וש"נ ומבואר: