פירוש מהרז״ו על דברים רבה ח:ד

כי חיים הם למוצאיהם. וס"ד לכל בשרו מרפא ודורש מ"ש כאן כי המצוה הזאת ולא פירש איזה מצוה ע"כ דורש על כל המצות שיעשה אותם כולם עד גמירא כמ"ש סוף הסימן ועי' ויק"ר פרשה י"ב סי' ג' דכאן חסר וז"ל שם נעשים ד"ת עטרה לראש מונייק לצואר מוליגה ללב קילורית לעין וכל המאמר שם בתיקון וכאן שלא בתיקון ועי' במדרש תהלים י"ט וילקוט שם וסיום המאמר ומנין לכל רמ"ח אברים שנאמר לכל בשרו מרפא ודרשה זו דרך אגב של הדרשה השניה:

למי שמוציאן בפה. שמ"ר פרשה מ"ז סי' ד' עירובין נ"ד שהתורה שיודע בלבו מוציאין מלבו בפיו ועל ידי החיתוך הדבור הם נכתבים על לוח לבו וזכרונם ואינו שוכח אותם ואז הם חיים ומכש"כ אם מוציאן לאחרים שהם חיים וזהו למוצאיהם שמוציא אותם לאחרים ודורש עוד מלשון מיצוי ותמצית ובלשון חז"ל כשתמצא לומר כשדקדק עד תכליתו וכן (דברים ח' א') כל המצוה וכן כאן כי המצוה הזאת כולה כמו שנתתי לך ומ"ש ולכל בשרו מרפא לרמ"ח אברים שבך אין מקומו כאן אלא בריש הסימן כאשר כתבתי:

שמתחיל במצוה ואינו גומרה. סוטה דף י"ג ב' ב"ר פרשה פ"ה סי' ג' ע"ש כל הענין:

למה קברו אותם בשכם. עי' שמ"ר פרשה כ' כל הענין ובב"ר פרשה פ"ד סי' י"ג ושם מבואר: