פירוש מהרז״ו על בראשית רבה צא:ג

ומנין לעדה שהיא עשרה. עיקר המאמר השייך כאן הוא דברי ר' סימון נאמר כאן תוך וכו' ואגב זה הובא כל המאמר לכאן. ומאמר זה הוא בירושלמי ברכות פ"ז ה"ב לענין בהמ"ז בשם ביו"ד ובירושלמי מגילה פ"ד ה"ד לענין פורס על שמע ולענין קידוש החודש וכן בירושלמי סנהדרין ס"פ א'. פר"א פ"ח וצריך ביאור מ"ש ומנין לעדה וכו' נאמר כאן כו'. איזה עדה ולאיזה עדה קורא נאמר כאן. והמפרשים בכל מקומות הנ"ל לא נשתוו בפירושם והמבוכה רבה למעיין ובמשנה דאבות פ"ג מ"ו עשרה שיושבין וכו' שנאמר אלהים נצב בעדת אל וכן הוא בפר"א פ"ח ואחר העיון שבכל המקומות שציינתי אב לכולם מפסוק זה בעדת אל ועל זה שאלו ומנין לעדה שהיא עשרה וע"ז דרשו האמוראים ע"פ גז"ש וכמ"ש במשנה דריש סנהדרין בפירוש. ור"ס דורש כל הנ"ל מגז"ש דתוך ודוק כי קצרתי מאד. וכל הנ"ל כפי שיטת הירושלמי והמדרש אך בתלמודא דידן במגילה כ"ג ב' שיטה אחרת בזה:

אם בתוך כו' עד כמה. שהרי הרבה באים:

תינוק וכו' בקטן. תינוק שלא הגיע לי"ג שנה וקטן שהגיע לי"ג שנה אין מדקדקים אם הביא ב' שערות:

לב' קטנים נצרכה. פי' בברייתא מדבר בקטן שהוא ספק בן י"ג וספק אם הביא ב"ש ור"ס בשם ריב"ל מדבר בקטן שאינו בכלל ספק בן יו"ד וי"א רש"י וקאמר בברייתא שאם יש ח' גדולים וב' קטנים אלו וכו':

קטן וס"ת. משמע שאם יש ט' וקטן או ס"ת עמהם נחשבים ליו"ד ויקשה וכי ס"ת גברא:

כן הוא מתניתין. כך פירוש הברייתא ולשון הירושלמי כיני מתניתין קטן לס"ת שיעלה לז' קרואים:

מסויימים. איך הם נראים כיו"ד ותירץ אם יש קטן עמהם:

כך עושים אותו סניף וכו'. דרך שאלה אם כך הוא:

הדא הוא. שוה הוא להנ"ל ועוד ק"ו:

אבל לק"ש. לומר קדיש וברכו וקדושת יוצר שהוא שייך לק"ש וברכותיה:

ומאימתי וכו' עד למי מברכין. היינו מ"ש לעיל בסמוך מאימתי עושין אותו סניף וכו' עד למי הוא מברך. וכאן נכפל בשיבוש ובירושלמי שם ובילקוט כאן ליתא:

שבעה וששה. ז' פת וג' ירק או ו' פת וד' ירק כ"ה בירושלמי וילקוט כאן:

ר' זעירא. הוא ר' זירא בגמרא דילן:

איצטריכת לי למשאל. הייתי בספק בדבר זה והייתי צריך לשאול וצר לי שלא שאלתי. ומ"ש עד דאנא תמן פי' עד שאני שם בבבל:

מהו מזמנא עלוהי. גירסת הירושלמי מהו שיברך פירוש שיברך הוא להוציא אחרים ידי חובתם ובירושלמי גורס כאן מחלפי שטתיה דר' ירמיה וכמו כאן לקמן אחר מעשה זו וכל המעשה בירושלמי פרק ה' ה"ג ובמדרש קהלת פסוק טובה חכמה:

ט' מאה קרבנין. כל אחד ג' קרבנות כמ"ש במדבר ו' י"ד כבש לעולה כבשה לחטאת איל לשלמים:

מצא להם פתח. של חרטה והתיר נדרם ונפטרו וזהו פלגא מן דידי:

צרת לו. שהיצר לו ונתירא וברח:

הב לי מילא. תן לי הבטחתך וגם הטבעת שלך לסימן שלא תרע לו:

למה ערקת למה אפיילת בי. וכ"ה בקה"ר הנ"ל אך בירושלמי וילקוט כאן הגירסא למה אפליית בי למה ערקת כסדר שתחלה שחק בו שלא נתן חלקו ואח"כ ברח וע"ש עוד שינויים:

עד יעבר זעם. ובירושלמי גורס עוד וקרא עליו ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה:

א"ל ולמה כו' עד יהבית. וכ"ה בילקוט כאן אך בירושל' ובקה"ר שם ליתא: א"ל מזוג. ינאי אמר לעבדו ועי' בקה"ר:

נברך על המזון שאכל ינאי. משמע שהתחיל לברך בלשון זה וצ"ע איך בירך בדברי קפידא אך בקה"ר הגירסא אמר מה אבריך נברך שאכל ינאי וחבריו משלו ועי' ילקוט כאן:

אייתון ליה ויכול. בילקוט כאן הגירסא מזוג ליה תנינא וכ"ה בגמרא דילן:

על השניה. מה שהוציאם ידי חובתם בכוס וכנ"ל:

צריכה ליה. לשון ירושלמי על אבעיא וספק וכאן פשיטא ליה דעל השניה חולקין:

מאן דצריכה ליה. פי' מה שהסתפק היינו לדברי רבנן ומה דפשיטא ליה לרשב"ג. וכן הגירסא בילקוט ומ"ש מזמנין עליו תיבת עליו צ"ע ובירושלמי ליתא. ומ"ש דברי חכמים צ"ע שהרי עד כאן דברי רשב"ג אך לדברי חכמים אמר ר"י ב"א וכו'. כלל הדברים בדברי הסימן הקשה הזה יגעתי בו כי יש בו ד' נוסחאות במדרש כאן ובירושלמי הנ"ל ובקה"ר ובילקוט כאן לבד מ"ש בגמרא דילן ובכולם נוסחאות שונות ובררתי המובחר הש"י יאיר עינינו: