פירוש מהרז״ו על בראשית רבה מד:א

האל תמים דרכו. מאחר שכתוב האל תחלה הרי שמדבר מהאל עצמו. אלא שאין אנו מכירים את האל רק מצד דרכיו וכל שלימות ומעלה שאנו רואים מדרכיו אנו לומדים קל וחומר שהשלמות והמעלה נמצא בעצם וראשונה בהאל עצמו כ"י. והוא ק"ו סתום. שאנו רואים ב"א יודעים עתידות עושי פלאות מחיה מתים אף כי יוצר בראשית. כזה וכיוצא בזה לאין שיעור עלינו ללמוד מדרכיו ק"ו על תמימות מעשה האל. ועיקר הדרשה השייך כאן הוא הדרשה השניה שדורש על אברהם והדרשה ראשונה דרך אגב:

אלא לצרף בהם. עי' דרשה זו ויק"ר פרשה י"ג סימן ג' על פסוק בדומה לזה כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו משלי ל' ולפי פשוטו שאמרת ה' בעצמה צרופה. איך הוא שייך למ"ש מגן הוא לכל החוסים בו. אלא הכוונה שהיא מצרפת למי ששומע האמירה ועושה אותה. וכשעומד בנסיונות נעשה לו הקב"ה מגן שאם לא נצרף לא היה נעשה לו מגן. ועיקר הכוונה בזה שאין הקב"ה כ"י צריך בענין מעשה כל המצות לצורך שלימות עצמו אלא לזכות אותנו לצרפנו ולעשות מגן לנו וכמ"ש ר"ח בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות וכו'. ובתנחומא סוף שמיני הגי' וכי מה איכפת להקב"ה בין שוחט או וכו' מה איכפת לי' בין אוכל טהרות לאוכל נבילות ע"ש וכאן קיצר וא"כ ה"ה לכל שאר המצות כמ"ש איוב ל"ה אם חטאת מה תפעל לו וגו' אם צדקת וגו':

את לבבו נאמן לפניך. וזהו התמימות האמתי. אך במדרש תהלים י"ח שם הגי' שנאמר התהלך לפני והיה תמים. ופי' הפסוק ע"פ גז"ש ומדה ט' האל רוצה ואוהב למי שתמים דרכו. וכן הוא שם ט"ו על פסוק. הולך תמים זה אברהם שנאמר התהלך לפני והיה תמים:

בכבשן האש. ושם במדרש תהלים הגי' שצרפו ביו"ד נסיונות. ועל שהוא תמים ונצרף. זכה שנעשה לו מגן וזהו מגן הוא לכל וגו'. וקיים כן לאברהם וזרעו כמ"ש אנכי מגן לך: