פירוש מהרז״ו על בראשית רבה לד:י

ויאמר ה' אל לבו. אסתר פסוק ויאמר המן בלבו לקמן פר' ס"ז סימן ח' שהרשעים העיקר אצלם הוא התאוה והחמדה והתענוג הגופני לעשות מה שלבו חפץ. והם ברשות וחפץ לבם הרע. אבל הצדיקים נמשכים אחר רצון ה' ומכריחים חפץ לבבם שיהיה לפי הדעת והשכל:

לסגי לסגי. לעיל פר' כ"ו סימן ו' ושם ביארתי:

עלובה היא העיסה. הלב בדמיון עיסה והיצר בדמיון שאור שבעיסה וכאן כתוב יצר לב האדם רע היינו העיסה עם השאור:

עלוב הוא השאור. שבפסוק זה כי הוא ידע יצרנו אינו נזכר הלב רק היצר שהוא בדמיון שאור שבעיסה:

הנוטע אותך. בפסוק הקודם זית רענן יפה וגו'. אח"כ אמר וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה. משמע שעתה נוטע אותה ומדבר עליה רעה. ואחר שאמר הצית אש עליה איזה רעה ידבר עליה עוד ואיך עתה נוטע אותה. על כן דרש שפסוק השני הוא טעם לפסוק הראשון למה הצית אש עליה אחר שהיתה זית רענן. אלא שה' צבאות הנוטע אותה פי' בעת שנטעה ידע טבעה ועיקרה שלא יהיה סופה טוב על כן הצית אש עליה:

מאימתי יצה"ר. סנהדרין דף צ':

מנעוריו כתיב. דורש מנעריו מלשון וינערו רשעים ממנה. חצני נערתי. ועל שלא פירש איזה נעירה ע"כ הכוונה על הנערה ראשונה שננער לצאת ממעי אמו. עי' ירושלמי ברכות פרק ג':

משהפקדתני. על ידי המלאך הממונה על ההריון ופוקד על הטיפה מה תהא עליה מיד נזרקה בו הנשמה. רש"י שם בסנהדרין: