פירוש מהרז״ו על בראשית רבה כו:ו

ולא ידון רוחי. משמע שלא ידון אותם על מעשיהם הרעים היפך מה שמפורש. וכמ"ש לקמן סימן זה בדברי ר"ע ע"ש וגם תיבת רוחי אין לו שייכות אל הדין כלל כי אם אל הרחמים וכדלקמן בדברי ר"י הגלילי ודורש לא ידון כמ"ש במשנה ויתבאר בסמוך:

איני נותן רוחי. כמ"ש סנהדרין ק"ז במשנה. דור המבול אין להם חלק לעוה"ב. ואינן עומדין בדין. שנאמר לא ידון רוחי באדם לא דין ולא רוח. וע' בסדר עולם ריש פרק ד'. ומ"ש אין עומדין בדין. זה מרומז במ"ש לא ידון באדם ע"פ מדה ט' ומדה ממעל לא ידון בדין בשעה שידון את כל באי עולם ומ"ש לעולם פי' לעוה"ב. וזהו באדם כמ"ש בהדיא לקמן פר' ל"ד סימן י"ד באדם לכשיבא אדם עמש"ש. ומ"ש שאין להם חלק לעוה"ב במשנה אינו מבואר מנין לו ואנו לומדים מדברי המדרש אלו שדורש על פי מדה ז' וי"ז מפסוק ואת רוחי אתן בקרבכם אז לא רוחי לא אתן רוחי בהם וכאלו כתוב לא ידון בעת שאדון ולא אתן רוחי בעת שאתן רוחי שאין שייכות לתיבת רוחי עם תיבת ידין שע"פ מדה כ"ב תיבת לא שייכת גם לתיבת רוחי לא רוחי כנ"ל. וזהו עיקר כוונת ר"י בר' יוסי כאן שאמר איני נותן רוחי בהם בעת שאני נותן וכו'. ומ"ש מתן שכרן היינו מ"ש ואת רוחי אתן וכו' ובדברינו המעטים אלו זכינו להבין דברי המשנה הסתומים מאד. על פי דברי המדרש. וגם כאן במדרש לא פירש אלא תיבת רוחי ולא תיבות ידון וסומך עצמו על דברי המשנה כנ"ל והוא ברור מאד. ולפי מה שדורש רוחי מפסוק ואת רוחי אתן וא"כ היה לו לדרוש כאן ג"כ אתן רוחי. אלא שע"פ מדת דבר הלמד מענינו אנו יודעים שכאן לרעה מדבר ואיך יאמר שיתן רוחו על כן בהכרח לדרוש ע"פ מדה כ"ב לא דין ולא רוח. התבונן באמיתות הדברים:

ר' ינאי ורשב"ל. הובאו כאן אגב מאמר ר' יהודה בר אלעאי שאמר שלעתיד נידון רוח של כל הרשעים שנעשה רוחם אש ועל זה אמר כאן שדור המבול לא יהיה רוחם אש שכבר נדונו באש וזהו שאמר ר"י ב"א עוד אין הרוחות נידונות לפני לעולם. ומ"ש רוחי אין פי' רוח שלי וכו'. אלא הכוונה על הרוח שהיא שלו ונתנה לאדם וכלשון ביתי שולחני כן פי' רוחי רוח שבראתי והוא בידי תמיד ואגב הביא המדרש גם דברי ר' ינאי ורשב"ל ורבנן ומבואר לעיל פר' ו' סימן ו' ע"ש ומ"ש בפני העולם ט"ס וצ"ל לפני לעולם וכן העתיק המ"כ וכן הוא במדרש ישן ועי' יד"מ ותיבת לעולם מפורש בפסוק ופי' לעוה"ב כנ"ל באדם לעולם ותיבת לפני מרומז ב"ד של רוחי שהם שלי ולפני. וכמ"ש כרמי שלי לפני:

הרוה לגדנה. דורש כנ"ל על שלא יתכן שהרוח ידון על כן דורש ידון מלשון נדנה כמ"ש דברי הימים סוף פר' כ"א וישב חרבו אל נדנה הוא התיק של החרב וכן הגוף הוא נדן ותיק של הרוח וכמ"ש דניאל ז' אתכריית רוחי אנא דניאל גו נדנה וזה ע"פ מדת ממעל ודרך קצרה כאלו מפורש לא ידון הרוח אל נדנה כשידונו הרוחות אל נדניהם ומ"ש רוחי פירושו כמ"ש ר"י ב"א רוח שלי והיינו הרוח שנתן באנשי דור המבול:

איני ממלא את רוחי. דורש רוח כמ"ש ר' ישמעאל בר"י בריש הסימן ותיבת ידון מלשון נדנה כר"ה אלא שדורש מ"ש באדם בכל האדם שלעתיד ימלא את כל הגוף ברוח. וכמ"ש שמ"ר פר' מ"ח סוף סימן ד' לפי שבעולם הזה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם ופירוש מאמר זה עמוק ושם מבואר מעט. והענין בקיצור שבעוה"ז הרוח הוא בלב. על כן הלב מקור החכמה ואין כל האברים מרגישים בחכמה רק נותן בהם כח החיים המושפעים מן הלב על שהוא משכן הרוח אך לעתיד יהיה כל הגוף בדמיון הלב שעל שיהיה משכן הרוח בכל האברים וירגישו כל האברים בחכמה. וזהו דעת המדרש כאן שבעוה"ז אין הרוח ממלא את כל הגוף אלא שוכן בלב ולעתיד ימלא את כל הגוף. אך של דור המבול לא ידון אל נדנה. ומ"ש נבזקת פירושו נתפזרת ע' לקמן ריש פרשה נ' ושם מבואר:

עוד איני דן. מאחר שלא יתכן לפרש שרוחי ידון כנ"ל על כן דורש ע"פ מדה ל"א מוקדם שהוא מאוחר בענין כאלו כתוב לא ידון לעולם רוחי באדם ופירושו ע"פ מדה ט' כאלו כתוב דין זה שאדון דור המבול לא אדון עוד לעולם כן. רוחי באדם פי' כי יהיה רוחי של רחמים באדם. ושל חכמה ורוה"ק. כמ"ש ואת רוחי אתן בקרבכם וכו' כנ"ל:

ליסגי ליסגי. לקמן פר' ל"ד סימן יו"ד ובא לפרש ולהביא ראיה לדברי ר' יהודה ב"ב שנשבע שלא יוסיף לדון דין זה. ועל כן הביא ר"י ב"ב תיבת עוד לרמוז על פסוקים אלו שכתוב בהם עוד. ושני פסוקים אלו ענינם אחד. שכאן כתוב לא ידון לעולם כנ"ל ובסדר נח כתוב לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי וכמ"ש בישעיה נ"ד אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ וכמ"ש סוטה י"א ושמ"ר פר' א' סימן ט' וסימן י"ח. והיכן מרומז שבועה זאת בתורה אמרו בשבועות דף ל"ו שב' פעמים לא לא היא שבועה. וכאן כתוב לא אוסיף עוד לקלל ולא אוסיף עוד להכות וא"כ שני דברים הם שלא לקלל את האדמה ושלא להכות כל חי ואין זה דומה לאומר שתי פעמים לא ביחד שהוא שבועה. על כן דורש על פי מדה ל"א כאלו כתובים השתי פעמים לא אוסיף ביחד על כן נחשבים שבועה. דאל"כ היה די שיאמר לא אוסיף לקלל את האדמה ולהכות כל חי ולמה כתב עוד הפעם לא אוסיף אם אינו ענין לגופו ת"ע לשבועה ע"פ מדה ל"א. וזהו עומק ואמיתת כוונת דברי ר"ה בר"י לסגי לסגי שהם סמוכים יחד וכמו האדם כשאומר דבר בחום הלב על דעת לקיים דבר כופל דבריו. ומ"ש לסגי לשון ירושלמי הוא שמדבר בלישנא קלילא ומחסר ה"א ומבליעו שהיל"ל לא אסגי לא אסגי והבליע האלפי"ן ואומר לסגי. וכדרך המשנה קלני מראשי שפירושו קל איני. ורבנן דורשים עוד שהיה די שיאמר לא לא אוסיף והיה משמעו שבועה ועל כן דורשים הא' על בני נח והב' לדורות ושאר דרכי הדרשה דורשים רבנן כנ"ל לדברי ר"ה:

שתהא רוחי דנה בהם. דורש מ"ש רוחי על הנפש כמ"ש ר"י ב"א. רוח שלי שנתתי באדם ודנה מלשון דין שהרוח של האדם ידון את האדם וינהוג אותו והם לא עשו כן וזהו לא ידון רוחי באדם. על כן בשגם הוא בשר על שהלך אחר הבשר והגוף בתאוותו על כן אייסר את הגוף. והענין בזה שרצון הש"י שיהיה האדם נמשך אחר רוחו ושכלו שהם ממעלה שהשכל ינהיג הגוף ומושל על התאוה וכמ"ש חז"ל צדיקים יצר הטוב שופטן ואם היו עושים כרצון הש"י היה הרוח סובלם ומנהיגם לשמור הגוף והבשר והדם שיהיה כל אחד עושה פעולתו בשלימות כבריאתם וכמ"ש רוח איש יכלכל מחלהו והם לא עשו כן אלא הלכו אחר גופן וחומרם והשליטו תאותם על שכלם. על כן לא יכלכל רוחם את גופם ובשרם וידחקו חלקי הגוף זה את זה הדם יגבר על הבשר והליחות על הדם וכדומה ויתיסר ביסורים. והנה תיבת בשגם קשה במשמעותה ובא לפרש שהשי"ן משורש התיבה והוא לשון המשנה (הובא בערוך ערך שגם) כלים פרק כ"ב נסרים שבמרחץ ששגמן. ונקראים הלייסטין שמחברים הנסרים והעצים העגולים שנקראים רייפין שמחברים דפי הכלי ולשון זה כולל סיבוב וקשר ודוחק ומהדק שהרייף והלייסט דוחק דפי הכלי והדלת. כך אעשה לבשר שלהם אסבבם ואדחקם ביסורים וזהו בשגם הוא בשר ששגם וידחוק הבשר ויקשרם וזהו עיקר יסורי הגוף. והנה אמר המדרש ב' פעמים אני אמרתי וכו' והכוונה שתחלה אמר על כל איש פרטי שינהוג כפי השכל ונמשך אחר הבשר לכך ישגמנו ביסורים. ואמר עוד הפעם כנגד הכלל אני אמרתי שכל חברתם יתנהגו בחכמה כפי השכל והם נמשכים לפי סכלותם ומסכימים יחד על משפטים רעים לכך מדה כנגד מדה אשגמם ואדחקם אלו באלו על דרך שכתוב וסכסכתי מצרים במצרים וכמ"ש ונגש העם איש ברעהו וכמ"ש איש את אחיהו יצודו:

אלא אדם כיוצא בו. היינו איש אחד חוטא וחבירו הורגו ונענש על חטאו וגם חבירו נענש על שהרג ונהרג ג"כ וכמ"ש באבות על דאטפת אטפוך וסוף מטייפיך יטופון. וזהו בשגם הוא בשר משמע גם הוא בשר כמו חבירו ואשגם אלו באלו. ודעת ר"נ שאפילו זאב וכלב שגם זה נכלל בכלל בשר כמ"ש כל בשר אשר הוא חי וכמ"ש שנים מכל בשר. וע' במדרש קהלת פסוק את כל זה:

כי את עול וגו' שבט וגו'. פשט הכתוב שדברי משל הם על סנחריב שהכה אותם בשבטים בחנם כמ"ש הוי אשור שבט אפי ומטה וגו'. אך כבר הקדמנו שחז"ל זה דרכם בקודש לדרוש כל תיבה במשמעותה כפי מה שכתוב כי תורת ה' לפי שלימותה לא היתה צריכה לדבר דברי משל והיה יכול לומר כי סנחרב המושל והנוגש ולמה הזכיר עול ושבט אלא ללמד שהעול והשבט עצמם יתחתו ליום הדין. והעול ראיה על הרצועה שאמר. והשבט ראיה על המקל. ודורש מ"ש כיום מדין משמע שביום מפלת מדין שיבר עול וחתת שבט והיכן מצינו כן בכל התנ"ך. על כן דורש א"ת כיום מדין אלא כיום הדין ע"פ מדה כ' וכ"ח. גם יתכן שאין כוונתו לשנות התיבות. רק דורש תיבת מדין ע"פ מדת ממעל מלשון מדין כמ"ש שופטים ה' יושבי על מדין. ודורש עוד ע"פ מדה י"ב מדבר שבא ללמד ונמצא למד שיום מדין בא ללמד ונמצא למד שביום דין יחתה וישבר העול והשבט. והכוונה ללמד לאדם שיקח מוסר שיטפל עצמו לעושה טוב וחסד ולא לדבר רע שלא להזיק שום אדם כי יענש ביום הדין ק"ו משבט ועול:

כי האדם עץ השדה. וס"ד לבא מפניך במצור. כי לפי פשוטו מ"ש כי האדם עץ השדה מיותר שכבר אמר הטעם כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ועוד באיזה אופן ידמה עץ השדה לאדם ומה מלמדנו שאין האילן בא במצור. על כן מצאו חכמים לדרוש שפירושו כמשמעו כי האדם עץ השדה שעץ השדה דומה לאדם לבא מפני האדם ומחמתו במצור ובמצוק. ואם אינו בעוה"ז שאינו נוהג כן ת"ע בעוה"ב ליום הדין ע' פר"א פרק כ"א:

אין דנין. כ"ה הגי' בדפו"י ופי' אינם חושבים בפחיתותם שהם בשר ודם שסופם למות. על שחיו שנים רבות מלא כל טוב בלא יסורים. ע"כ חשבו שיחיו לעולם. ועל כן והיו ימיו ק"כ שנה לא יותר. וזהו מ"ש לא ידון רוחי באדם הוא בשר. רוחי פירושו הנפש ורוח שלהם שנתתי בהם לא ידונו בעצמם באדם שהוא בשר ודם. והיו ימיו מאה ועשרים שנה וא"כ תיבת בשגם הוא מיותר ואין לו מקום באמצע הפסוק שהיה די במ"ש לא ידון רוחי באדם הוא בשר. ע"כ בהכרח לדרוש ע"פ מדה ל"א והיו ימיו מאה ועשרים שנה בשגם שני עונשים א' שקיצר ימיהם שלא יהיו כ"א ק"כ שנה והב' בשגם שישגמם ביסורים שלא יבלו עוד בטוב ימיהם וכנ"ל:

שימרדו וכו' שלא שגמתי. וכך פירש הפסוק לא ידון רוח ונפש שנתתי בהם באדם בעצמו כמ"ש במאמרים הקודמים אלא מרדו למה כן לא בשגם על כן מרדו ע"פ מדה כ"ב כאלו כתוב לא ידון וכו' לא בשגם שלא דחקתים ביסורים. גם יתכן שדורש ע"פ מדה ל"א שכך פי' הכתוב ידון רוחי באדם שהרוח שנתתי באדם ידון עמי ומרד בי לא בשגם ואופן זה מיושב יותר במדרש:

במקום שאין דין יש דין. ד"ר פ"ה ס"ה והגירסא שם במקום שיש דין אין דין במקום שאין דין יש דין. ומהו כן אר"א אם נעשה מדת הדין מלמטה. אין הדין נעשה מלמעלה. לא נעשה הדין מלמטה. נעשה הדין מלמעלה. וכן גורס בילקוט הם לא עשו מדת הדין מלמטה אני אעשה להם מדת הדין מלמעלה. ודורש ר' ביבי לא ידון רוחי. על שהרוח והנפש שלהם לא ידון באדם שלא עשו הדין מלמטה. ע"כ בשגם אני משגמן ביסורים כנ"ל ועושה בהם דין שלא באדם אלא מלמעלה:

א"ר מאיר. דורש לא ידון רוחי שבאמת תיבת רוחי הוא רחמים. וכל דינים שדן העולם הוא ברחמים בלא כליה שדן מקצתם ומניח מקצתם אך כאן לא ידון ברחמים אלא דין גמור של כליה והעולם נבנה על דין של רחמים אך דין של כליה הוא חוץ לדין כשם שהם לא עשו ביניהם דין אלא גזלו וחמסו כך אני לא אעשה כפי מדת הדין וכמ"ש מבואר שמ"ר פר' למ"ד סוף סימן א' ע"ש ותבין כאן וזהו איני עושה דין אלא חוץ לדין:

הלא נסע יתרם בם. לקמן פר' ל"א סימן ה' וש"נ:

ואין משים אלא דין. שמ"ר פר' למ"ד סימן י"ג על פי גז"ש כי השימה הוא מה שאדם משים על דעתו ולבו נגד יצה"ר. וזה לא יתכן כי אם שיסכים על הדין של משפטי וחוקי תורה וביחוד בגזל והחי יתן אל לבו וכמ"ש בהדיא לקמן פר' ל"ד סי' י' וש"נ ומבואר וע"כ נכללו המשפטים בתיבת שימה:

כנגד מדת רחמים. כי רוחי מורה על הרחמים כמ"ש אשפוך את רוחי ואת רוחי אתן. ורוחי עומדת בתוככם שכולם מורים על רחמים ועזרה ורוה"ק. וכטבע הרוח ממוזג בין אש למים שמורים על דין וחסד. ופי' הכתוב ע"פ מדה ט' ומדת ממעל לא ידון בדין של מדת הדין כנגד מדת רחמים של רוחי וכמ"ש לעיל בדברי ר' ישמעאל בר' יוסי שמנהג הקב"ה שהרחמים עומדים כנגד הדין והדין נגד הרחמים ומעכבים זה על זה עד שעושה בדרך ממוצע. וכמ"ש וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה. וכמ"ש ויק"ר פר' כ"ד סוף סימן ב' ושם מבואר. אבל כאן במבול היה דין בלא רוחי שמדת הרחמים יהפך להם לדין כי אוי להם לרשעים שמהפכים מדת הרחמים לדין:

ויאמר דור המבול אל ה'. על שאין תיבת רוחי שייכת לתי' ידון כמ"ש בריש הסימן. ודורש ע"פ מדה י"ז שמפורש במקום אחר שהרשעים אומרים שאינו דורש מהם על מעשיהם הרעים וכמ"ש תהלים יו"ד מרום משפטיך מנגדו (שלא ידון) אמר בלבו לא תדרוש וכמ"ש בסוף מלאכי או איה אלהי המשפט א"כ מ"ש לא ידון בהכרח שרשעי דור המבול אמרו שלא ידון. ומ"ש ויאמר ה' לא ידון ע"כ פירושו ע"פ מדה ט' וי"ז ויאמר ה' אמרו הרשעים לא ידון וכך מצאתי באבות דר' נתן סוף פרק ל"ב בשם ר"מ וז"ל אמר הקב"ה אמרו דור המבול לא ידון. והרבה דעות של סימן זה מפורשים שם בשינוי שמות התנאים:

ואית דיין. כוונתו לפסוק הסמוך אמר בלבו לא תדרוש שבור זרוע רשע ורע תדרוש. הַרְאה לו שיש דין. ודעת ר' עקיבא ג"כ שפירוש הפסוק שדור המבול אמרו לא ידון:

אפילו נח. כמ"ש סנהדרין ק"ח ולקמן סוף פרשה כ"ח וריש פרשה כ"ט ופירוש הפסוק לפי זה לא ידון כמשמעו שלא ישפוט היינו לנח אעפ"י שהיה ראוי לדונו. אלא רוחי באדם ברחמים בשגם בזכות בשגם. על שהיא מלה קשה וכמ"ש לעיל. על כן דורשו גימטריא על משה שבזכות שיקבל התורה ניצול נח וכמ"ש ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם ה' עוז לעמו יתן שבזכות התורה ניצול העולם ע"י נח מהמבול:

חיה ק"כ שנה. כמ"ש בסוף התורה ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו ורמז על זה בשגם הוא בשר אעפ"כ לא נהג מנהג בשר אלא אלהים שע"כ נקרא איש אלהים: