פירוש מהרז״ו על במדבר רבה ח:ה

דבר אל בני ישראל. וכתוב שם והתוודו את חטאתם:

בכל חטאות ונזקין. לחטאות כמ"ש מכל חטאת האדם ולנזקין כמ"ש ושילם אותו:

ולא עשו. פי' שעדיין לא עשו ואין הכוונה שדין הפרשה במחשב לעשות אע"פ שלא עשה כלל דאין על המחשבה לבד שום חיוב אלא הכוונה שאם חישב ועשה נענש גם על המחשבה ונחשב לו כאלו חטא משעת המחשבה וכלל גדול אמרו חז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה היינו מחשבה לבד:

ומעלה בו מעל. במדבר ה' י"ב סמוך לפרשה שדורש עתה. ועל שהוא בענינו מביאו לבסוף אף שהוא קודם וכל הפסוקים שהביא. עי' לקמן פר' ט' סוף סי' א':

ואשמה הנפש ההיא. שחטאה ולא היורש שאינו חייב אשם רק הקרן:

ומביא את הקטן. שבכלל הנפש ההיא הייתי יכול לומר שמרבה גם את הקטן שחייב אשם:

בנה אב לכל המתים. ותחלה כתוב ואשמה הנפש ההיא לשון יחיד וכן אח"כ כתוב והביא את אשמו לשון יחיד ובאמצע כתוב והתוודו לשון רבים לדרוש שזה המצוה על כל ישראל והיינו בעת מיתתם שהמיתה מכפרת על כל העונות וצריך ווידוי:

אלא בארץ. כמו ענין הפרשה שבקרבנות מדבר ולמוד מענינו שהוידוי שדורש הוא בארץ:

והתודו את עונם. בתוכחת בחקותי כתוב ומדבר בגלות כמ"ש בפסוק הקודם ואבדתם בגוים:

לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים וגו' עד והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתים שם הרי שמדבר בגליות ואמר שם אשר חטאו לך הרי ווידוי בגלות:

והשיב אשמו למה נאמר. שהרי כבר כתוב בסוף ויקרא ושילם אותו בראשו וצ"ע מה דורש ואיך דורש שגם שם כתוב וחמישיתו יוסף עליו ומה הוסיף כאן ועי' בת"כ סוף ויקרא ובספרי כאן:

למי שנגזל משלו שמ"ש אשם אין פירושו קרבן אשם אלא פי' קרן הגזילה. ודעת ר' נתן שאם הי' כתוב לאשר אשם יתן הי' משמעו שיתן דווקא לנגזל אך מאחר שכתוב תחלה ונתן משמע נתינה מכל מקום:

ואם אין לאיש גואל. הנראה דכאן חסר עיקר הדרשה שהוא יסוד הפרשה וכמ"ש בספרי כאן בבא קמא דף ק"ט ואם אין לאיש גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר:

בכסף הכתוב מדבר. שמ"ש האשם המושב לה' אין פירושו קרבן האשם אלא פירושו כסף הקרן ועי' פסיקתא זוטרתי:

לכהן שבאנשי משמר. כמ"ש מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו פי' לכהן המקריב והמכפר הוא הכהן של המשמר:

מכאן אמרו. עי' לקמן סי' ז' שהאשם המושב לה' היינו הכסף וכן קרבן האשם היינו איל הכפורים שניהם למקום אחד לכהן שנותן את הכסף לו יתן הקרבן:

באיזה איל. שמ"ש מלבד איל הכפורים היינו האיל המבואר בסוף ויקרא ואת אשמו וגו' איל תמים וגו' ומדבר שם במכחש בפיקדון:

שיקדים כסף לאיל מדכתיב יכפר ולא שכבר כיפר באשם:

עליו היה ר"ע אומר. עי' ספרי וילקוט כאן ופי' עליו שעדיין חי ואם מת הרי כפרה מיתתו ואינו צריך אשם לכפרה: