פירוש מהרז״ו על במדבר רבה ח:ד

א"ר פנחס. פסיקתא פר' כ"ג סי' יו"ד:

ואמר אנכי. וכל העמים שמעו הדברות כמ"ש ויק"ר פר' א' סימן י"א:

איזה מלך וכו' יום השבת. כאן חסר והג' בפסיקתא שם איזה מלך רוצה שלא יהיו מכבדים יום גנוסיא (פי' יום הולדת) והקב"ה רוצה שיכבדו את יום השבת עכ"ל שהשבת מעיד על הולדת העולם ובריאתו:

אשר חטא מן הקודש. פי' הקרן לבד ישלם:

סכן דפדן. עי' מ"כ ובמ"ע ערך פדן כתב תרגום ואת אתו וית סיכת פדניה והוא יתד של ברזל של פדן שוורים שחורש בהם כמ"ש ש"א י"ג כ' את מחרשתו ואת אתו:

כי תמעול מעל. וחטאה בשגגה מקדשי ה' ובפרשה הסמוכה בסוף ויקרא ה' שם שמדבר בהדיוט כתוב כי תחטא ותמעול מעל ולא כתוב בשגגה:

מעילה לחטא. מעילה מביא לידי חטא ואצל הקדש מקדים הסיבה ואצל הדיוט אומר החטא מיד:

ולא תאמר. כל הענין שהאריך כאן מהגבעונים עד סוף הסימן שייך לדרשה שהתחיל בריש הסימן יודוך ה' כל מלכי ארץ כמ"ש סוף הסימן:

ויהי רעב בימי דוד. עי' כל ענין זה ביבמות דף ע"ט ירושל' קדושין פרק ד' ובירושלמי סנהדרין פרק נגמר הדין ובפר"א פרק י"ז ובמדרש תהלים י"ז שמואל רבתי פר' כ"ח וילקוט שם. ובמקומות הנ"ל איתא בעון ג"ד עבודת כוכבים ג"ע ש"ד וכל שנה מג' שנים חקר על עון אחד ובירושלמי שם הגירסא בעון ד' דברים:

ואומר וימנעו. פי' ואומר שם בפירוש:

יחניף יחנה אף. כי החנופה אינו שייך אלא בין אדם לחבירו אך לא בין הדם לארץ ע"כ דורש התיבה נוטריקון יחנה אף היינו מ"ש וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר:

במתת שקר. שמתהלל במה שהבטיח ליתן ואינו נותן יענש בזה שמקוה שירדו גשמים מטעם שרואה נשיאים עבים ורוח ועכ"ז אין הגשמים יורדים ע"פ מדת מנגד:

הביאו את כל המעשר. וס"ד ובחנוני נא בזאת אמר ה' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ומכלל הן אתה שומע לאו שאם לא יתנו מעשר לא יריק להם ברכה ומ"ש והריקותי לכם ברכה היינו גשמים כמ"ש אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו. קהלת י"א ג' ועי' לקמן סי' זה וברכו את נחלת ה' דורש שיפסוק הרעב היינו שירדו גשמים גם על מ"ש עד בלי די דרשו ויק"ר פ' ל"ה סי' י"ב על הגשמים. והנה חז"ל דורשים ענינים אלו מספר ירמיה וספר מלאכי אך דוד ושקדמו לו ידעו כן מהלכה למשה בסיני עד שבא ירמיה וזכריה ואסמכוה אקרא והנה המדרש סדר דבריו שהיה סדר ג' עונות בחקירת ג' שנים ויתכן שאינו בדוקא והכוונה שכל ג' שנים אלו חקר על כלם וכמ"ש במדרש שבשנה ג' חקר על ג' דברים:

אין הדבר תלוי אלא בי. שמאחר שאין לתלות על חטא גלוי בהכרח לי לדרוש בסתרים ע"פ אורים ותומים:

ושאל לו. במשפט האורים לפני ה':

מוצל אתה. אין זה בעבור עונש דורך ולא בעונש עצמך:

שלא עשיתם. שהיל"ל על אשר המית שאול את הגבעונים מאי אל שאול ודורש אל הענין של כבוד שאול בעצמו:

והיכן מצינו. עי' לעיל פר' ה' סי' ג' שהרג נוב עיר הכהנים אשר שם היה המשכן והגבעונים היו חוטבי עצים ושואבי מים למשכן:

משפטו ופעלו כאחת. משפט הוא העונש על החטא ופעלו הוא שכר על המעשה הטוב כמ"ש לא תלין פעולת שכיר אתך וכדומה הרבה ודורש כן שלפי הפשט יקשה שהיל"ל אשר תורתו עשו ועוד מאחר שאמר בנשיאת ה' כל ענוי ארץ הרי שעשו כל טוב ולמה פרט אשר משפטו פעלו ע"כ דורש א"ת אשר משפטו פעלו במלאפו"ם אלא באשר משפטו שם פעלו בחול"ם שבשעה שעושה משפט ודין זוכר לשלם שכר טוב וזהו מדת ענוי ארץ שעושים כן שבמקום אחרים כועסים ועונשים הם מאריכים אף וגומלים טוב והם יכולים לבקש מה' שיעשה כן וכן עשה עם שאול מבקש ענשו על חטאו ומבקש כבודו על חסידותו:

אמר יהושע וכי. זה מרומז במ"ש אל תרף ידך מעבדיך עלה מהרה והושיענו מכללשרצהלהרף ידו ולא להטריח ישראל לילך להלחם בשבילם:

סופך לרחק את הקרובים. כמ"ש ימים רבים עשה יהושע מלחמה ודרשו חז"ל שהתעצל במלחמת ישראל כדי שיאריך ימים ובעבור זה נתקצרו ימיו יו"ד שנה:

מיד ויקרא המלך. מיד אחר שאמר הש"י לדוד אל שאול ואל בית הדמים וגו' מיד כתיב אחריו ויקרא המלך לגבעונים:

מהו שאמר הכתוב והגבעונים. והלא מפורש ביהושע ט' שגבעונים היה מאומות של כנען ולמה שנה כאן ועוד מה ענין זה אצל זה ענין שאינם מבני ישראל לענין שקרא המלך לגבעונים ודורש ע"פ מדה ט' שהדבר למוד מענינו שקרא המלך להם שירחמו על ישראל וימחלו לבית שאול אף על שאין אנו יודעים באיזה תיבות ומלות שאמר להם וזה מ"ש המדרש מה שאמר להם:

הה"ד והגבעונים. שגזר עליהם שלא יהיה לעולם מישראל כעמון ומואב שאסורים לבא בקהל לעולם:

ג' מתנות. ד"ר פר' ג' סי' ד' יבמות שם:

יראתו על פניכם. שבעבור היראה כובש פניו וכן בעבור הבושה וע"כ נקרא בושת פנים שניכר בפנים:

למען אשר יצוה. ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט:

ושמר ה"א. דברים ז' י"ב:

מה נפשך. מה רצונך ובאיזה צד שרצונך שם מכל מקום יתחייבו:

לפיכך כשראה יהושע. דאל"כ למה אמר למה רמיתם אותנו הלא היו יראים שלא יחרימום אלא על שעשו מעשי נחש להכשילם וע"כ אררם ארורים אתם עפ"י מדה י"ז וממעל ומנגד:

ובני ישראל נשבעו להם. למה זכר השבועה כאן כי זהו טעם לקרבם ולא לרחקם:

אל המקום אשר בהר. היינו דוד שהוא בחר מקום ביהמ"ק וכמ"ש ד"ה א' כ"ב ויאמר דוד זהו בית ה' אלהים וזהו מזבח לעולה לישראל וכמ"ש תהלים קל"ב עד אמצא מקום וגו' הנה שמענוה באפרתה מצאנוה וגו' וע"כ זכר השבועה כאן:

והנתינים יושבים בעופל. לפי הפשט שעופל הוא מקום בירושלים ששמו עופל כמ"ש ד"ה ב' ל"ג י"ד בשער הדגים וסביב לעופל ובנחמיה י"א חושב מי שהיה יושב בירושלים ואינו מודיע מקומם בירושלים רק בנתינים מודיע המקום וגם למה הפסיק בפסוק ושאר ישראל ע"כ דורש א"ת בעופל אלא באופל באל"ף שאע"פ שישבו בירושלים לא היה כדאי שימנו עם שאר היושבים שם והפסיק ביניהם ונתן טעם למה הפסיק על שהם ארורים ויושבים בחושך לעולם:

יעבדוהו מכל שבטי ישראל. כי לא נוכל לפרש מי שעובד עתה העיר ירושלים וזה הנתינים. התנבא יחזקאל שלעתיד יעבדוהו כל שבטי ישראל חלילה לומר כן כי זה הוא קללה בתוכחה דכתיב הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ולא לעתיד ע"כ דרשו א"ת יעבדוהו אלא יאבדוהו וכן הוא במדרש שמואל פר' כ"ח ובמדרש תהלים י"ז יאבדוהו:

ויבקש שאול להכותם. עתה חוזר המדרש לענינו שקרא דוד לגבעונים שכתוב ויבקש שאול להכותם ולא הכם וגם מה שעשה היה בעבור אהבת ישראל להבדילם מן הגבעונים על שהיה מן האמורי זהו לפי פשוטו וא"כ יקשה למה ירצה שאול לעבור על השבועה שנשבעו להם הנשיאים וישראל ע"כ דורש שמ"ש בקנאתו לישראל ויהודה פי' שכעס וקנא לישראל וליהודה וגם לגבעונים וחשב אותם למורדים בו ומותר להרגם ולעבור על השבועה:

שהמית ממנו ז' אנשים. ע"פ מדת מנגד ומ"ש ב' חוטבי עצים וכו' צ"ע מנין להם והנה המדרש גלה לנו סוף כוונתם אך אין מקום מאמר זה כ"א בסוף כל הטענה וכמ"ש לקמן:

וברכו את נחלת ה'. וכי ביקש דוד שהגבעונים יברכו את ישראל כמו הכהנים ע"כ דרש שהכוונה שבזה שיקחו כופר יגרמו שיתברכו בפיסוק הרעב:

שברכו שיכלה הרעב ספרי עקב פיסקא ל"ח ודורש כאן גז"ש:

לי כתיב לנו קרי. כמ"ש בסמוך שאחר שדיבר עם כולם דיבר עם כל אחד:

אין אנו מבקשים. צ"ל אמרו לו אין אנו מבקשים וכו' וזהו פירוש הכתוב אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו אין לנו תביעה של כסף וזהב שנתפייס בכסף וזהב תביעה של נפשות יש לנו לא נתפייס אלא בנפשות:

לחזר על אחרים. להנקם מאחרים שבישראל שלא הרעו לנו שהרי לא שמעו לשאול כשצוה להם שיפגעו בכהנים כמפורש בכתוב. והנה הכהנים שהרג לא נענשו ישראל עבורם כי בני הכהנים וקרוביהם מחלו לשאול כמ"ש שמ"ר פר' למ"ד סי' ט"ז. ודואג שהרג הכהנים כבר מת כמ"ש חז"ל שמת בן ל"ג שנה שלא חצה ימיו ובמעשה שאול עם נוב היה דוד בן כ"ח ומעשה זו של הגבעונים היה בסוף ימי דוד הרי שכבר מת דואג:

אם נפשות אתם מבקשים. מאחר שאמרו שאין להם כסף וזהב עם שאול ולא להמית איש בישראל משמע אבל יש להם להמית משאול אלא שהיו מתביישים להוציא כן מפיהם והוכרח דוד לפתוח להם פה ומ"ש תחלה במדרש ומה הני' לכון ואינון מתקטלין דוד שהבין מתחלה כוונתם הרעה אמר להם כן אך הם עצמם לא אמרו עדיין עד שהרשה להם דוד לבקש והנה המאמרים כפולים במדרש. והמאמר הראשון מהירושלמי בלשונו ושאר הדברים ממקום אחר:

וחשב להשמידנו. כמ"ש ואשר דמה לנו:

אשר כלנו ז' אותיות. הוקשה לו אשר כילנו משמע כלי' ממש במעשה ואח"כ ואשר דמה לנו שחשב להשמידם ולא במעשה ב"כ מכחישים ודורש ומכריע שמ"ש אשר כלנו ע"פ גימטריא שכלה מהם שבעה אנשים במעשה ואשר דמה לנו על השאר במחשבה:

לא נשאו פנים. עי' שמ"ר פר' ל' סוף סי' ט"ז:

מעבירו לפני המזבח. צ"ע מנין לו לבד זה מצאתי בתפלת שלמה מ"א ח' ל"א את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה וע"ז אמר שם ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת הרי שהאלה שבין איש לרעהו בא לפני המזבח והאלה היא השבועה כמ"ש ויק"ר פר' ו' סימן ו' הרי שהאלה והשבועה של הגבעונים וטענתם על שאול באה לפני המזבח וע"כ התחכם דוד לנסות לפני המזבח ושם יבורר הדבר:

אקרא לאלהים עליון. ובפסוק הקודם ובצל כנפיך אחסה עד יעבור הוות שחסה בצל המזבח מקום השכינה עד יעבור הצרה וביבמות שם בשינוי ובהפך ממ"ש כאן ודברי המדרש הוא דעת הירושלמי בלשונו כידוע שהמדרש הוא אגדת ירושלמי:

ויקח המלך וגו'. וס"ד ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי ועל זה מקשה ומירב היכן היא שהרי מפורש בש"א י"ח י"ט ויהי בעת תת את מירב לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה ואיך אמר שמיכל ילדה לעדריאל והם ב' כתובים מכחישים והכריעו שמ"ש אשר ילדה לעדריאל הוא מלשון גידול כמ"ש אשר יולדו על ברכי יוסף ות"א ואיתילידו ורבי יוסף וכן כאן שמיכל גדלה ומירב ילדה ועל שגידלה אותם מיכל נקראו על שמה:

שהיה חסר מן השבעה שהיה ראוי להיות במספר השבעה וניצל ונתן אחר במקומו ובספרים שלנו כתוב שבעתים ביו"ד ובצידו כתוב יתיר י':

בי"ו בניסן שמ"ש בתחלת קציר שעורים היינו תציר העומר שאסור לקצור לפני העומר. ועשה כן כמ"ש בזקן ממרא שממתינין אותו עד הרגל שמתקבצין כל ישראל לרגל וכמ"ש וכל ישראל ישמעו ויראו גם כוונו למ"ש הביאו לפני העומר בפסח שאברך לכם תבואה שבשדות ועל שבסיבה זו תוסר הרעב צרפו אותה להבאת העומר:

מהו אל הצור. היל"ל עליהם שלא ישלטו בהם חיות ועופות ומה תועלת שהטתה השק על הצור. ע"כ דרשו שכך פי' ותקח רצפה בת איה את השק זהו לאבל על הצרה שלבשה השק עלי' ואף שהרוגי ב"ד אין מתאבלים עליהם כאן אינם הרוגי ב"ד אלא הרוגי שמים ע"פ נביא ואורים ותומים ומ"ש ותטהו לה אל הצור פי' שלא התרעמה על גזירה בלבה אלא צדקה הדין עליה ואמרה הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' צדיק וישר הוא וכמ"ש ד"ר פר' י"א סימן ה' צריך אני לצדק הדין מנין שנאמר הצור תמים פעלו. ע"פ גז"ש:

גדול קידוש ה'. שדוחה לא תעשה שבתורה שבעבור שלא יתחלל כבוד ה' כתוב לא תלין נבלתו על העץ וכאן בעבור קדוש ה' שילמדו איך ה' שומר גרים:

וכתיב לא יומתו. פי' עוד יש כאן שינוי ממ"ש בתורה שכתוב לא יומתו וגו' ובנים לא יומתו על אבות וכאן הומתו בנים בחטא אבותם עי' ביבמות שם כל הענין:

אין דנין שנים בב"ד אחד. וכאן דינו שבעה כאחד וזהו מ"ש שבעתם יחד ולא בזה אחר זה בז' ימים:

שתעקר אות אחת. פי' מצוה אחת היינו מ"ש לא יומתו:

פלסתין. במ"ע בערך פלסתר בל"י דבר שקר ומזוייף ובד"ר פר' י"א בסי' י"א תורתך פלסתר:

ויספור שלמה. וסוברים חז"ל שכל אלו הגרים היו בעבור קידוש השם בהריגת ז' אלו ותליתם:

ז' חדשים. כמ"ש לעיל מי"ו בניסן י"ד שנשארו מניסן וי"ד של חשוון חודש אחד וביניהם ו' חדשים אייר. סיון. תמוז. אב. אלול. תשרי. הרי ז' ויום אחד:

היה דוד מתעצל. שהיה סבור שכבר עבר והוא מעוות לא יוכל לתקון ונתכפר להם בעונש הרעב ולא עסק לתקן המעוות עד ששמע מעשה רצפה בת איה שעשתה מה שביכלתה מזה למד להזדרז לעשות בכל היכולת:

ויוגד לדוד וגו' וילך דוד וגו'. שע"י ויוגד לדוד למד והלך גם הוא לעשות חסד:

עמד וכנס כל זקנים. כן הוא בפר"א פרק י"ז ודורש מ"ש תחלה וילך דוד ויקח ויעל בלשון יחיד ואח"כ ויאספו ויקברו לשון רבים היינו כל הזקנים וכמו שאספם אצל העלות הארון כמ"ש לעיל פר' ד' סימן ח' וכמ"ש חז"ל נטילתה כנתינתה:

עצמות שאול ויונתן בנו. פי' שמצאו אותם שלמים וכמפורש בפר"א שם ומצאו את עצמות שאול ויונתן בנו שלא שלטה בהם רמה ועליו נאמר שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה. כי מעשה זה היה בשנת ל"ח לדוד כמ"ש בסדר עולם פרק י"ד הרי שעברו על העצמות ל"ח שנה שמיד אחר מיתת שאול הומלך דוד. ודורש כאן מ"ש ויעל משם את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו ויאספו את עצמות המוקעים שזה מיותר שכבר כתוב בפסוק הקודם אלא להקישם לעצמות המוקעים שהיו עדיין בשלימות כך עצמות שאול ויונתן. ומ"ש עצמות פירושו גופות כמ"ש בהרבה מקומות:

לארץ אחזתו. היינו לארץ בנימין וכן הוא בפר"א שם וכל המאמר לקוח משם:

ומה צוה המלך. למוד מענינו שמדבר בעסקי ג"ח לעצמות שאול וכתב לשון רבים שכולם עשו ג"ח:

הוי יודוך ה'. וכמ"ש בריש סימן זה וכל זה הובא לכאן על שמדבר בגזל הגר: