פירוש מהרז״ו על במדבר רבה כ:יט

מן הדמים הייתי. בתנחומא סימן י"ב שהרי כתוב וישלח אל בלעם בן בעור פתורה והיה ל"ל מן פתורה קראני והוליכני בלק ע"כ דורש ע"פ מדת ממעל מן הרמים הייתי והורידני שההפך של רמים הייתי הוא שהורידני שדורש ינחני גז"ש ע"פ מדת גמטריא של חלופי אותיות באחה"ע בחילוף ה' בח' כאלו כתוב ינהני בלק וכמ"ש נהה על המון מצרים והורידהו אל ארץ תחתית את יורדי בור וזהו לבאר שחת כמ"ש לעיל סי' י"א בביאור וגירסת התנחומא מן הרמים הייתי ממחיצת האבות הנחני והורידני לבאר שחת ודורש תיבת ארם נוטריקון אבות רמים וזהו מהררי קדם ואין הרים אלא אבות וכמ"ש בסוף הסימן:

עם רם שלמעלה. דורש ארם נוטריקון עם רם ע"ש גימטריא של חילוף א' בע' באחה"ע ופי' שזכיתי למדרגת נביא ברוה"ק והורידני בלק שחזר להיות קוסם כמ"ש לעיל ריש סי' ז':

אי אפשר לך. ובנמשל שתחלה היה עם המלך הקב"ה כמ"ש ויבא אלהים אל בלעם ובחר לילך עם האנשים שבאו לאבד את ישראל ובזה קלקל שלא יתכן לו להיות עוד עם המלך רק נתן בפיו דברי ברכות על כרחו ואח"כ סלקו וטרדו והרגיש בלעם בעצמו שכן הוא שלבו בל עמו בעת הברכות כנ"ל:

וחזר להיות קוסם. וגירסת התנחומא כשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו רוה"ק:

רם הייתי. עם רם שלמעלן כנ"ל:

אלולי אברהם וכו' ולולי אברהם וכו'. השני פירוש על הראשון אם לא אברהם לא יבא בלק לעולם שהרי לולי אברהם לא היה ניצל לוט מסדום וגם בתנחומא הגירסא כמו כאן שמביא פסוק ויהי בשחת על אלולי אברהם הראשון אך עכ"ז נכון מאד להגיהה הפסוק על לולי הב' שלולי אברהם לא היה ניצל לוט מסדום שנאמר ויהי בשחת אלהים וגו' ויזכור אלהים אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה:

ואתה מבני בניו של לוט. היינו ממואב שהרי היה מלך מואב וצ"ע שזה סותר למ"ש לעיל סי' ז' שבלק הוא צור ראש בית אב במדין ויתכן שכאן הכוונה על עמו מואב שהמלך הוא העם והעם הוא המלך ועל עמו מואב אמר שהם כפויי טובה:

שלא ראה לבן בנים. ב"ר סוף פרשה ע"ג ודעת המדרש כמו שאמרו סנהדרין ק"ה בעור הוא כושן רשעתים והוא לבן ובלעם היה בנו ועי' ב"ר סוף פר' נ"ז ובילקוט כאן:

ויברכני ה' בגללך. היינו ברכוש ובבנים:

מי שהוא מארר. בתנחומא הגי' מי שהוא מארר בניו של יעקב ובילקוט הגירסא מי שהוא מאררן:

ומקללך אאור. בראשית י"ב ג' אורריך ארור בראשית כ"ז כ"ט וזהו ארה לי שאם אני מאררן לי אני מארר:

בני אברהם ויצחק. לעיל סי' י"ד:

והייתם לי סגולה. שמות י"ט ה':

אתפאר. וכמ"ש ישעיה ג' הפארים ות"י כליליא:

שהיו ראוין להתקלל. כי מ"ש לא קבה אל יקשה למה יקלל האל הטוב חנם ועוד דמשמע שאם היה האל מקלל גם הוא היה מקלל א"כ היה קללתו בחנם ע"כ דורש שאפילו כשהיה ראוין להתקלל לא נתקללו ואיך אקלל עתה חנם:

אלא שנתברך. ואין זה אלא ענין אלהי ורצונו העליון מאהבתו אותו:

לא היה טובען. עי' מ"כ ובתנחומא הגירסא לא היה מזכירם:

כתיב כי מראש צורים. תיבת כתיב מיותר שהרי דורש כאובים אלו והולך וגם בתנחומא ליתא ולפי פשוטו מ"ש מראש צורים וגבעות שבלעם היה עומד אז בראש צורים וגבעות כמ"ש ויעלהו במות בעל אלא שיקשה למה הוצרך להזכיר מקום שעמד שם מאי נ"מ בזה ע"כ דורש אא"ע על בלעם ת"ע על ישראל שראה אותם שהם מראש צורים ומגבעות עי' שמ"ר פר' ט"ו סימן ז':

ואין עולה להם. לנכות להם משכרם של עוה"ב ודורש לא יתחשב שאין עושים להם חשבון לנכות:

ומן העפר. במדבר ה' י"ז:

וכן כלם. הרבה מצות שעושים בדברים שפלים:

המעט קחתך את אישי. בדברים של תאוה עושים מצות שעי"ז העמידה יששכר וזבולון:

הנה אמתי בלהה. ועי"כ העמידה דן ונפתלי:

כי עמדה מלדת. ונתנה שפחה זלפה ליעקב וילדה גד ואשר:

ותקח שרי את הגר. ותתן אותה לאברהם אישה לאשה ועו"כ לבסוף נפקדה גם היא וכל זה ע"י תחבולות ופעולות של תאוה וזכו לבנים צדיקים. ופסוק זה של שרי יש להקדים תחלה ואח"כ הנה אמתי בלהה ואח"כ ותרא לאה ואח"כ המעט קחתך את אישי כמו שהם בתורה וגם בתנחומא כמו כאן בעירוב הפסוקים:

משל לטבח. שיודע לשחוט ושוכרים אותו אחרים ושכרו אותו לשחוט בהמת השר בלא ידיעת ורצון השר ע"כ כשראה את השר נבהל והיה מפייסו וכן בנמשל של בסוף פייסן וברכם על שרצה לקללם:

תצא נפשי. שאם גמרתי המעשה הייתי חייב מיתה וזהו תמות נפשי אך מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו על שברכתי: