פירוש מהרז״ו על במדבר רבה יג:יג

מגיד שלא נעשו. שתיבת וקרבנו מיותר שהרי כבר כתוב ויהי המקריב את קרבנו ודורש שבא להורות שנעשו לשמה לשם קרבנו:

ת"ל שניהם. שתיבת שניהם מיותר לדרוש שבא לכלול קערה ומזרק יחד להקיש קערה למזרק או שכך פי' בשקל הקודש שניהם:

ר' חנניא ב"א ר"י. ספרי שם ולקמן פר' י"ד סימן י"ד:

כל כסף הכלים. כולל גם הקערות והכפות שכולם היו בשקל הקודש ואין צריך ללמוד מתיבת שניהם אלא תיבת שניהם בא ללמוד שהיו שוים במדה אעפ"י שהקערה מאה ושלשים שקל והמזרק שבעים שקל עכ"ז היו שוים כי הקערה היה דופניה וגלדה עבה והמזרק גלדה דק ועי' יומא דף ס"ב ב' אצל שני השעירים וכו' ע"ש וכמ"ש פר"א ריש פרק ו' שני המאורות שמתחלה היו שניהם שוים עי' ב"ר פר' ו' סימן ג':

זו מן הנדבה. צ"ע מה כוונתו בזה שהרי הכל היה נדבה ויתכן שהכוונה שלפי הקרבנות היה צריך הרבה עשרונות למנחה שלא היו מחזיקים כלים אלו רק שלא יהיו הכלים רקים מלאים מן הסולת והשמן של המנחות וזה מן הנדבה ולא כל הנדבה:

מה שבכף אחת. שתיבת אחת מיותר ודורש ע"פ מדה כ' אא"ע לכף ת"ע אל מה שבכף כמ"ש פסחים י"ט חגיגה כ"ו:

היא של זהב. שמ"ש כף אחת עשרה זהב אין פירושו שהיה משקלה עשרה זהב אלא פי' על פי מדה ל"א כף אחת זהב ומ"ש עשרה פי' ע"פ מדה ט' עשרה שקלים וכן הוא בספרי וכמ"ש מפורש להלן בסוף הענין כשחושב בפסוק כפות זהב שתים עשרה עשרה עשרה הכף בשקל הקודש פי' עשרה שקלים של כסף:

היא של כסף. כמו בפסוק הקודם קערת כסף מזרק אחד כסף וחשבון עשרה זהב הוא על המשקל כמו בפסוק הקודם דאל"כ היה לו לומר כף זהב אחת:

כל זהב הכפות. ומ"ש בר"ד כפות זהב שתים עשרה היינו יכולים לפרש שפי' כפות כסף שמשקלם של זהב כנ"ל אך זהב הכפות לא יתכן לפרש כן וגם לא נזכר בכל הפרשה שקלי זהב רק שקלי כסף וכן הכפות:

קטורת נדבה. לבד קטורת חובה של ציבור וכמ"ש לעיל סוף סימן ב' בכל מקום אין היחיד מתנדב קטורת וכאן התנדב היחיד קטורת:

שלא היה בעדרו. שתיבת אחד מיותר לדרוש אחד מיוחד וכן כבש אחד איל אחד שעיר עזים אחד עי' יומא דף ע' ע"ב:

שנה של עצמו. מיום שנולד ולא לשנות עולם:

שכלם כשרים לעולה. פי' שהביאום לעולה והקריבום עולה:

ת"ל ולזבח השלמים. הוי"ו מרבה אילים כבשים עתודים לשלמים ועי' לקמן פר' י"ד סימן י"ז איך דורש מפורש וכאן בשיבוש:

זה הביא קטורת. לעיל סוף סימן ב' והוא בספרי כאן:

זה דוחה שבת. פי' שאם היה שבת היה ראוי לדחות השבת כמו נשיא אפרים שבא זמנו בשבת ודחה אותו כמ"ש לקמן פר' י"ד סוף סימן א' בהדיא: