פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב ט:א

אלא עט״ז. הנה במנחות ל״ט ב׳ פירש״י ד״ה ופרט לך בכלאים (דברים כ״ב) ונגעים (ויקרא י״ג) ובשבת כ״ו ד״ה הואיל כו׳ בשרץ ומת וש״ז וציצית וד״ה ופרט בא׳ מהם בנגעים והנה אמת כלאים א״צ בנין אב כדמסיק כ״ז ב׳ שם בהדיא כתיב צ״ו וע׳ תוס׳ ד״ה אלא. ואמנם כי היכי דלא למיהוי ב׳ כתובים כלאים ונגעים י״ל דכלאים מיותר לאיזו דרשא אלא דא״כ לא הוה רב פפא בדותא כך כתבו התוס׳ שם. ורש״י שבת כ״ו ב׳ ד״ה ופרט כתב דדריש בכלל ופרט משא״כ בכלאים אין זה כלל ופרט דכלל ובגד בהעלאה כתיב ויקרא י״ט ולא תלבש שעטנז צ״ו יחדיו דברים כ״ב ולא דנין בכלל ופרט ובחדושינו בשבת הארכנו וכאן אין מקומו פה ולזה אמר ופרט בא׳ מהן והיינו נגעים לא כלאים אמנם מה שהזכיר כלאים א״י למה דמסיק בשבת כ״ז דר״פ בדותא הוא ורש״י כ״ו ב׳ ד״ה הואיל השמיט כלאים לכוונת זו: והוי יודע דסבור הייתי לומר דרב פפא לשיטתיה בכורות י״ז א׳ דרנב״י ה״מ שאין צמרו (רחל בת״עז עמ״ש במ״א א׳) מטמא בנגעים וכ״כ הר״מ ז״ל פי״ג ה״ג מהט׳צ ור״פ אמר ה״מ שפסול לתכלת מן הפשתים שלא נשתנה סי׳ וראב״י ה׳מ שאין לוקין כלאים כו׳ והנה י״ל רב פפא סובר דמחמת יתורא דצמר ופשתים דמותר דהא בגד יליף שעטנז מנגעים ומיותר להקיש מה פשתן בלא נשתנו אי לאו יתורא לא הייתי אומר היקש זה והשתא יליף נגעים בנין אב מכלאים דרחל בת עז אין לוקה (ולא הוה ב׳ כתובים) ולא כרנב״י דיליף לה מפשתים או פשתים כו׳ דר״פ ל״ל היקשא אי לאו יתורא והשתא שעטנז לג״ש אתיא לבישה מהעלאה כי היכי דליהוי צ״ו מיותר להיקשא ולא בדותא היא (ועיין תוס׳ שבת כ״ז א׳ ד״ה אלא ותבין) אלא רב אשי מסיק בכורות דהמדלה גפן ע״ג תאנה פסול ומשמע דיליף היקשא בלא יתורא וסתמא דמסדרי הש״ס הוא רבינא ורב אשי ומסיק בשבת סתמא דתלמודא דר״פ בדותא הוא וכדאמרן ומ״מ הט״ז לא היה להביא כלאים כדאמרן עיין ר״מ פ״ו מה׳ איסורי מזבח ה״י פסק כן וכבר הגיע העת לפסוק בכאן כי יצאתי חוץ מגדרי. ועמ״ש במ״א א׳: