פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב פא:א

קטן עט״ז הנה בסוכה מ״ב דמחלק בין קטן לגדול (גדול בשנים כבר שית ושבע וכדומה ואין טעם לומר גדול יג״ש) בהכרח הפירוש כמ״א א׳ דגדול בשנים אפילו חלוש בטבעו ולא טעם מעולם כזית כא״פ אפ״ה מרחיקין מצואתו דבני מעיו מסריחין כל מיני מאכל כיון שגדול הוא דאין לומר שאין יכול לאכול עתה ואכל זמן רב פשיטא דכמה ב״א אוכלים כמה ימים ושנים רק מיני ליפתן וכיוצא ודאי דצריכין להרחיק מצואתו וא״כ מדלא חילק בגמרא רק בדין זה גדול בשנים אע״פ שאין יכול לאכול היינו שלא טעם מעולם דגן כא״פ וטבעו חלוש ואין יכול ממילא קטן יכו״ל היינו ג״כ יכול ולא טעם מעולם וא״כ יפה פסק הש״ע בקטן ודעת רש״י נמי כן ומ״ש משאכ״ל היינו ודאי שאכל פעם א׳ כבר דאל״ה לימא אם אכל ומצואה זו ש״מ דהא ודאי ליתא וזה שתמה על הב״ח בזה ומדהא ליתא הא נמי ליתא דלימא דוקא שאכל פ״א רק רש״י נקיט משאכל א״צ לשער ובאמת אם ברור לנו בלא״ה שאחר כיוצא בזה יכול לאכול כא״פ אע״פ שלא אכל זה מעולם מרחיקין דומיא דגדול שאין יכול היינו מעולם חלוש בטבעו דומיא דהכי יכול לחוד אע״פ שלא טעם מעולם. ועפר״ח הקשה דא״כ גדול פשיטא הא אחר כיוצא יכול לאכול וקטן נמי כן הוא והמ״א תי׳ זה דגדול חלוש בטבעו וא״י לאכול והיינו מעולם לא יכול כו׳ דאל״כ אף קטן כה״ג מרחיקין וקטן בעינן שיכול לאכול פ״א ומ״מ קשה דמ״ש רש״י שצואת מינים הללו מסריחין משמע עכ״פ פ״א אכל דגן וצ״ע. ועמ״ש במ״א דמדאמר גדול אע״פ שאין יכול לאכול כזית ע״ש: