פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תרצ:י

קורא עט״ז כי לשון המחבר הוא לשון הר״מ ז״ל ובטור לא כ״כ ועיין באר הגולה אות ח׳. והמנהג לפושטה כולה קודם שקורא ובא״ר אות י״ב פושטה יריעה ע״ג יריעה ויראה דא״א לפשוט ע״ג השולחן לגמרי לא יריעה ע״ג יריעה עדיף טפי כאגרת פשוטה כולה. וכתב עוד הא״ר בשם שכ״ג יזהר שלא יגרר ע״ג קרקע וכ״כ הפר״ח ויראה ל״ד ע״ג קרקע ה״ה תלוי׳ מעל השולחן ושטענדי״ר נמי הוי גנאי כתבי קודש כבסי׳ שכ״ג בה״ש הקורא בספר ונתגלגל ע״ג החומה ויראה דפושט קודם ברכות דלא ליהוי הגלילה הפסק בין ברכה לקריאה ובס״ת נמי פושט ורואה ומברך אבל ברכה אחרונה לא קאי על המגינה ואי״ה במ״א אבאר עוד. מ״ש המחבר בסי״ד הקורא והשומע צריך שיכוין דמצות צריכות כוונה ועמ״מ פ״ב דמגילה כתב דאפשר כאן כ״ע מודים ועב״י בתקפ״ט בשופר דהיכא דעביד מעשה י״ל א״צ כוונה ובקריאה צריך כוונה אלא דבמגילה פרק הקורא מקשה מק״ש אם כיון לבו ועלח״מ מזה. ועמ״א בסי׳ ס׳ אות ג׳ בשם הרדב״ז דמצוה דרבנן י״ל א״צ כוונה וי״ל מגילה ד״ק הוי כשל תורה ועיין ר״ה כ״ח ופר״ח כאן. ועמ״א שם אות ד׳ מ״ש דכל הפרשה צריך כוונה דמצות צריכות כוונה ועמ״א סי׳ ס״ג אות ח׳ דפסוק א׳ ד״ת ושאר הפרשה דרבנן א״כ א״ש בפשיטות דשאר הפרשה דרבנן אם לא כיוון כלל יצא דהוי דרבנן ומיהו כל שנתכוין לדבר אחר או שלא לצאת פשיטא אף בדרבנן לא יצא כההוא דפתח בחמרא וסיים בשיכרא וההיא דמצה נהנה הוא ועב״י תע״ה ותקפ״ט ולעיל בהלכות ק״ש ושאר דוכתי הארכתי:

בחדושינו ריש הקורא למפרע כתבנו דא״צ לחזור מפסוק א׳ רק קורא פסוק ב׳ וג׳ ד׳ וה״ה בדילג תיבה עד״מ ויהי אחשורוש בימי א״צ להתחיל ויהי אלא מתחיל בימי אחשורוש יע״ש וצ״ע: