פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תרפט:א

אם עט״ז וכלל כוונתו הוא דבמגילה י״ט ב׳ מסיק דמשנה חרש לא רבי יוסי היא ואנן קיי״ל כרבי יהודה דלא השמיע לאזניו יצא ואמאי פסק כאן דלא יצא וב״י תירץ דמגילה פרסומי כו׳ ובגמרא משמע דק״ש ומגילה שווין ותי׳ הט״ז דודאי יש לחלק בין לא השמיע לאזניו דראוי לבילה אין בילה מעכבת דיעבד עכ״פ משא״כ חרש אלא דלכתחלה אמר דר׳ יהודה אפילו לכתחלה אמר דש״ד בלא השמיע ודאי א״א לומר שאני דאין ראוי לשמיעה דא״כ לכתחלה אמאי מותר בשומע בלא השמיע דאין בילה מעכבת דיעבד וגם למאי דאמר ודלמא ר׳ יהודה בלכתחלה אסור ולא אמר דחרש דיעבד נמי לא דאין ראוי לשמיעה אפי׳ הכי הואיל ולא ידע מקרא דשמע לר׳ יהודה והיה סבור שמע בכל לשון שאתה שומע ומסברא בעלמא החמיר לכתחלה א״כ חרש דיעבד כשר משא״כ למאי דמסיק דר׳ יהודה כראב״ע דדריש שמע שלכתחלה צריך להשמיע לאזניו הא קרא סתמא כתיב משמע אף דיעבד והיינו חרש אבל שומע ראוי להשמיע ואין מעכב בו ומתני׳ ר״י וחרש דיעבד נמי לא דלא כפירש״י דמתני׳ לכתחלה כו׳ ובד״א יש טעות מלת דרשינן במסקנא וצ״ל דרש״י פי׳ במסקנא לכתחלה והר״מ ז״ל דחרש דיעבד נמי לא דאין ראוי לשמיעה:

ולפ״ז יצא לנו דין חדש בבהמ״ז וכדומה שאחד מברך ואחרים שומעים ויוצאים הא חרש מדבר שאין שומע א״י בברכתו ובגמרא ברכות משמע דשאר מצות יליף מק״ש ורב יוסף לחוד סובר מחלוקת בק״ש ובשאר מצות ה״נ דיוצא ולרב יוסף מתני׳ דמגילה או לצדדין חרש לכתחלה לא וקטן דיעבד לא או שאני חרש דאין ראוי לשמיעה וכמ״ש הט״ז ועסי׳ ג״ן וצ״ה לענין ש״ץ וצ״ע. וער״מ פ״ד הכ״ג כל המחויב במגילה חייב בחנוכה והא איכא חרש שאין שומע דפטור במגילה וחייב בחנוכה לכאורה יקשה למ״ש הט״ז דלמסקנא מתני׳ ר׳ יהודה אמאי פסק דקטן אין מוציא גדול כת״ק דר״י הא למסקנא כולה ר״י ותרי גווני קטן ורישא בלא הגיע לחינוך ובהגיע לחינוך אין חולק דמוציא גדול אלא ע״כ פוסק כמ״ש בגמ׳ תחלה דמתני׳ ר׳ יוסי היא ור׳ יהודה חולק בקטן והא דלא חולק בחרש י״ל חרש לכתחלה לא ועלח״מ פ״א ממגילה ובחה״ר ברכות ט״ו יע״ש א״כ קשה לכאורה. וי״ל דגמרא שבת כ״ג א׳ הדליק חש״ו לא מהני אשה ודאי מדליקה והיינו להוציא אחרים י״ח ומדאמר סתמא קטן לא משמע אף הגיע לחינוך ומש״ה פסק במגילה ג״כ כסתמא דתלמודא. והמחבר בתרע״ה יראה מדבריו דפוסק כבעל העיטור דהגיע לחינוך מוציא עמ״א אות ד׳ י״ל דאזיל לשיטתיה כמ״ש בב״י כאן דחילק בין חרש דמגילה פרסומי ניסא ומתני׳ רישא דלא כר״י ופסק כת״ק כדאמרן:

שוב ראיתי להפר״ח כתב דברייתא חולקין חכמים על ר״י ופסק כוותייהו ובערכין דף ל״א הכל לאתויי קטן עכ״ל. מ״ש ברייתא מגילה ך׳ א׳ תני׳ ר״י אומר אמרו לו חכמים כו׳ ומערכין ע״ש תוס׳ ד״ה פסק ונכון הוא. ואי״ה במ״א יבואר עוד:

ואגב גררא ראיתי להזכיר מ״ש בא״ר סי׳ ש״ב בשם מהר״מ אלשקר אם מוציא אחד חבירו בק״ש דדיבור בעינן וקשה ממגילה לבה״ג דנשים אין מוציאות אנשים דהני בשמיעה והני בקריאה ואפ״ה הכל כשרים לקרות מגילה וא׳ מוציא רבים ולאבודרהם שם קשה. אבל למאי דמסיק שם ש״ץ בעשרה מוציא א״ש (ושם נאמר דעונה אמן הוי כאומר וא״י דמה עניית אמן בק״ש ודוחק לומר אמן על ברכות שלפניו ושלאחריו הוי כאלו אמר ק״ש) וה״ה מגילה שמברכין לפניה ואחריה. ועמ״א אות י׳ עמ״ש המחבר אין עשרה קורין כ״א לעצמו ה״ט דכל שאין עשרה אין אחד מוציא חבירו דקריאה בעינן ופוסק כבה״ג דנשים אין מוציאות אנשים דהנשים בקריאה דוקא והעד שלא כתב סעיף ב׳ בדיעה א׳ ההיפוך שבדיעה שניה וכמ״ש במ״א ובכללי או״ה בפריי לי״ד וצ״ע. עיין פר״ח כתב ונתבאר שאם קרא ולא השמיע לאזניו יצא. וא״י מה אשמעינן שוב ראיתי של״ת כמ״ש הב״י לחלק מגילה פרסומי ניסא ולהט״ז חרש שאני ולפ״ז צ״ע בדין זה. עוד י״ל אם נאמר במגילה השמיעה העיקר ול״ד לק״ש ודברת בם העיקר דיבור ומה״ט שם אין אחד מוציא חבירו ומש״ה סובר ר״י שם לא השמיע לאזניו יצא משא״כ מגילה השמיעה עיקר ועמש״ל בשם א״ר ס״ב וצ״ע. בשם א״א הרב ז״ל מצאתי אשה חרשת אין מוציאה נשים אחרות לכה״ג ודעימיה דאין מחוייבת בדבר קרינן בה דעיקר שמיעה כמו חרש בשופר: