פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תקסב:ג

מי״ז בתמז עט״ז בתה״ד סי׳ קמ״ו כתב דתרתי טעמי בעינן בעשי״ת דאין משלימין א׳ שאין רגילות לקבלם רק מקובלים ועומדים ממנהג וגם י״ל לצעורי מכוין ומש״ה המתענה ב׳ או ג״י צריך לקבל דלאו מנהגא הוא וממילא צריך להשלים וה״ה מי״ז תמוז אע״ג דאין רגילות לקבלם מ״מ ל״ש לצעורי על העבר ומש״ה משלימין מי״ז בתמוז ועל זה קשה מתענית י״ב א׳ והב״ח הקשה על זה דעל החורבן לא שייך לצעורי על העבר ואמנם הט״ז ז״ל רמז עוד קושיא דודאי ת״ב נדחה ליום א׳ א״צ קבלת תענית במנחה ומקובלין ועומדין דברים וע׳ אות ב׳ כיון דא״צ לקבל א״כ הוא רק טעם צער לחודיה ואיך הקילו שם מפני שי״ט שלהם היה הא קיי״ל בטלה מגילת תענית ומותר להתענות באותן הימים ואי דלצעורי מכוין הא צער לחוד לא מהני ע״כ תירץ תרי גווני צער יש והתם הא לא כוונו כלל שיהא נחשב לתענית בט״ב ביום א׳ רק לזכר בעלמא ולא לשם תענית כלל משא״כ כשמכוין שיהא תענית ולצעוריה נפשיה אז י״ל בין עבר לעתיד. ובזה מתורץ מ״ש התוס׳ בתענית שם ד״ה התם דהקשו דבטלה ושרי להתענות בי״ט האלו ותירץ דסבר דלא בטלה ואסור להתענות ולכן לא השלימו התענית וא״כ קשה מ״ש המחבר לעיל בתקנ״ט ס״ט בעל ברית כו׳ מראב״צ דהוא סובר לא בטלה ויהיה י״ט שלהם ואסור משא״כ בעל ברית לית כאן י״ט מדבריהם ולכך פירש הט״ז דודאי התוס׳ שהקשו דבטלה היינו כיון שבטלוה אחר החורבן ורשאים להתענות בהם כי ערבה כל שמחה מסתמא ראב״צ היה ראוי לו שיתענה וישלים ומצוה קעביד אף שי״ל מדינא הואיל ונדחה מקילין כמו בעל ברית כו׳ ותירצו דסובר ראב״צ לא בטלה ואסור להתענות אבל הט״ז פירש די״ל דבטל אלא דמדינא כיון דנדחה והיה י״ט שלהם א״צ להתענות כלל רק לצעורי לזכר בעלמא לא לשם תענית כלל וזה לא היה כאשר להם מעולם אף קודם החורבן לזכר בעלמא תענית שעות וממילא לא היה בכלל ביטול דליהוי מצוה לאדם גדול להתענות אח״כ ומש״ה לא השלימו וא״ש ההיא דתקנ״ט ועדיין צ״ע קצת. ובתוס׳ ציינו התם לצעורי ולא ציינו מפני שי״ט שלנו י״ל ע״פ זה קצת ועמ״א תקנ״ט אות י״א ותקע״ב ס״ב ואי״ה שם יבואר. ועמ״א ו׳: