פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב נו:ג

ולא עט״ז ועמ״א אות ח׳ שעושין כן להודיע שאין להפסיק בין בריך הוא ובין לעילא וכתב הט״ז שאדרבה תקנתם קלקלתם וצריך לומר ג״כ לעילא מן כל ברכתא ולא יפסקו בין בריך הוא ובין לעילא מכל עד ברכתא עא״ר שהש״ץ יאמר בנשימה אחת בזמן קריב ואמרו אמן כי אין הקהל עונים אמן עד שיאמר הש״ץ אמן. וכן אין יפה עושים בסוף ברכה אין מסיימין סוף ממש והקהל עונים אמן כאמן חטופה עיין קכ״ד ושם יבואר אי״ה עוד בזה. והנה עיינתי בדניאל סימן ב׳ פסוק כ׳ להוי שמה די תלהא מברך במפיק ה״א בלא יו״ד ולפ״ז יפה כ׳ בסידור ההענא שמה כך כי בתרגום כן הוא. וקשה על הט״ז בזה וד״מ וב״ח. והנה דרך רמז לא בדרך פשט ח״ו כי שמה ב׳ המ״ם צרויה יש בכח יו״ד שם יה רמז לדין כמ״ש הספרים יסר יסרני יה עזי וזמרת יה כמדומה בשם הבחיי כ״כ ושם אלהים אלה ומי נפרד בעו״ה בגלות כמ״ש הפר״ח בשם סבא דפ׳ משפטים בגלותא אתפרד מי ועלה לשמים ובנין נפלו יע״ש ויראה דהיינו שאומרים ב״פ יתגדל ויתקדש שמיה רבה שם יה רבה ואומרים איש״ר א׳ על שם העצם למה ה׳ תעמוד ברחוק שם יה בריחוק מן וה והשנית מתפללים על שם אלה שנפרד מן מי וז״ש על אלה אני בוכיה וכתב הזוהר ז״ש בישעיה סמך מ׳י אל״ה כעב תעופנה וכיוני״ם אל ארבותיהם (בספר המגיד כתבנו מזה בפ׳ תבא ואין מקומם פה) וא״כ רמז שמה שם יה די אל״ה כי זה רומז קצת כזה וראה דניאל שהדין הוא רחמים בגלות למרק עון וע״כ בירך ליה והבן: