פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב נה:ד

או עט״ז המעיין בב״י י״ל דמהר״י בי רב לאו מהתפלל יליף לה אלא כיון דבהגמי״י פ״ח מתפלה אות ט׳ יליף התפלל מריב״ל דאפילו מאן דפליג על ריב״ל בקטן הא בישן גדול אכל בי עשרה שכינתא שריא וסובר המתפלל אין שומע ושותק דהוי כעונה והוי הפסק (עב״י בק״ד בזה) א״כ אף לדידן דהמתפלל ודאי שפיר דמי דשומע ושותק (ואפשר נמי דראוי לבילה הוי) משא״כ בישן אפ״ה מריב״ל יליף לה וכאמור יע״ש ומ״ש כל הראוי לבילה דוקא דיעבד לא לכתחלה עיין מנחות י״ח בזה ושם לכתחלה התורה אמרה שיבלול ועיין קידושין מזה כ״ה א׳ ועיין ה׳ תפילין סימן ל״ב בב״י לרשב״א דיבוק בין אות לאות אף לכתחלה א״צ תיקון דכל הראוי לבילה ולדידן פסול כ״ז זמן שלא גרר דבעינן מוקף גויל ואי״ה במקום אחר אבאר עוד. ומ״ש מקכ״ה ס״ד כ״כ הפר״ח והסכים עם הט״ז ומשמע הא מתפלל א׳ רשאים ויכול לשתוק בסוף הברכה ונציית לחזן סוף הברכה עיין קכ״ד ס״ד ומ״א אות ח׳ וש״א שם ואי״ה שם יבואר. עוד כתב הפר״ח ראיה מאה״ע קל״ו להרא״ש ישינה אין מגורשת כשוטה וחרשת תחשב ה״ה למנין ומיהו להר״ן ורשב״א שם הטעם דלא מינטר ומיהו בש״ע שם ס״ג בהג״ה ליד שלוחה אף הרא״ש מודה כמ״ש הב״י שם סוף הסי׳ דאל״כ צא ופרנס שליח קבלה שמא ישינה היתה בעת קבלתו ואין להאריך. ודאי לכתחלה ראוי להקיצו ואם א״א הסומך על ש״ע לא הפסיד ואפשר במקום שמתפללין קדיש וקדושה בקול רם ושאר בלחש לא חוזר התפלה דהשתא אין קושיא מקכ״ד. ועמ״ש במ״א אי״ה באות ח׳ מזה: