פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב נה:ג

לא עט״ז צידד לומר דאע״ג שאין מנין אם באו אח״כ מנין יאמר קדיש והביא מג״ן ולכאורה דעל ישתבח לחוד א״ל קדיש כ״א על פסוקים (ועמ״ש אות א׳) א״כ מבואר כן ואף אם נאמר דעל ישתבח נמי יאמר קדיש דיש בו כעין פסוקים מ״מ מדתלה הטעם שלא יפסיק בין ישתבח לקדיש תיפוק ליה דצריך מנין ש״מ שא״צ ומ״ש בשם רמ״א שיכול להמתין עם ישתבח א״י עד כמה ודאי בהפסק גדול ל״ש לומר קדיש על מה שלמד כבר. ומ״ש על הלבוש לי צ״ע דלכאורה הבין מלבוש שכוונתו שעל עלינו אין חיוב לומר קדיש שאין בו פסוקים (או שאומרים דרך תחינה) ולפ״ז בתהלים או הגדה יודה הלבוש. אלא דהמעיין בלבוש ממה שסיים שם אלא המנהג הוא לאומרו משום קדיש יתום שאחריו ורישא נמי ה״פ דערבית חייבו חז״ל לומר הברכות אחר ק״ש וממילא נגרר הקדיש אחריו ובין שיהיה עשרה בברכות או בקדיש די אבל עלינו אין חיוב לומר עלינו כלל כו׳ וברישא נמי י״ל דבריו כן ע״ש ועמ״א סימן ס״ט אות ד׳ ורל״ד אות א׳ חולק וסובר כלבוש ומשמע שם אפילו תהלה במנחה שחוב הוא לומר ג״פ אפ״ה צריך יו״ד בתהלה דל״ד חיובא כ״כ כמו ברכות של ערבית רק מובטח אע״פ שחיובא הוא ועוד לפעמים אומר בשחרית תהלים וכ״כ תהלה יצא מחיובא ועא״ר כאן אות ג׳. לפ״ז מ״ש ה״ט ראיה מכל בו לסברתו דמדהביא ר״ע ראיה שיאמר ישתבח מעומד שלא להפסיק (אף שיש עשרה כבר) ומה ראיה אשרי במנחה ששם לית עשרה י״ל אשרי הוי כחיוב ב״פ כו׳ ובהכרח הטעם שלא להפסיק והבן. ומ״ש והא דלא הזכיר בפסוקי דזמרה א״י הקישור עם הקודם וברמ״א ג״ן מבואר דישתבח צריך להמתין וי״ל אומר ישתב״ח וקדיש על ישתבח קאי ואין להאריך והנכון שיאמרו אח״כ ג״פ במנין ויאמרו קדיש וא״ר תקפ״א אות י״ג הקשה דברי כל בו ויראה שם כלבוש:

והנה ראיתי יש אומרים בתפלת המנחה וידבר ואשרי ואח״כ לוקחים הטלית ובודקין ציצית ומברכין ומי הרשה להם להפסיק כ״כ בין אשרי לקדיש הואיל ויכולין להניח קודם אשרי או וידבר עב״י סימן ג״ן על הכל בו יע״ש בזה: