פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תצב:א

מיד עט״ז נוהגים שמברכים בה״ב בשבת ראשון אחר ר״ח אייר ואם חל ר״ח אייר בשבת מברכין בה״ב ח׳ בו בשבח הבא ומסיימין בה״ב בערב ל״ג בעומר שהוא י״ז אייר ועיין עולת שבת בשם דרשות מהרי״ל. ואז קורין ויחל ומפטירין דרשו במנחה וא״א א״מ אף במקום שנהגו לאומרו בתענית מ״מ הואיל ולמחרתו ל״ג בעומר א״א תחנה ולא נפילת אפים במנחה ועמ״ש אי״ה בתצ״ג מזה מילה בה״ב עסי׳ תקס״ח ומ״א שם אות י״א בשם לבוש כאן דעניית אמן א״צ התרה ואוכל על ברית מילה וקיבל במנחה צריך התרה ועמ״א ד׳ ואי״ה שם יבואר עוד:

אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים וקצת ספיקות אמרתי הנני פורטם אשיחה וירווח לי. דע בתענית בה״ב הוא כת״צ לומר ויחל שחרית ומנחה בציבור ומפטירין במנחה דרשו ואומרים ענינו הש״ץ בין גואל לרופא שחרית ומנחה ויחיד רק במנחה בשומע תפלה. וא״א ענינו ואין קורין בתורה כ״א כשיש בבית הכנסת עשרה שמתענין ומשלימין עסי׳ תקס״ו במ״א ה׳ אף שיש עשרה וא׳ אין משלים עד צ״ה א״א ענינו ברכה בפ״ע כל שאין עשרה גדולים שמתענין ומשלימין ומיהו כל שהגיע לי״ג שנים אין מדקדקין אם יש לו ב״ש עמ״א סימן נ״ה דקיי״ל ברכה שא״צ עובר בלא תשא רק מדרבנן עסי׳ רט״ו. וענין ויחל כתב בשו״ת עה״ג סימן נ״ז דג״כ אין קורין במנחה ואף בשחרית רק פ׳ השבוע כל שאין עשרה שמתענין ולקמן אי״ה אבאר מזה ומ״ש סליחות אומרים אף שאין יש עשרה שמתענים רק סליחה תענית צבור קבעו תבוע צרכים א״א כשאין בבית הכנסת עשרה שמתענים יע״ש. והנה בסליחה ת״צ אפשר לדלוג מלת ציבור או לומר בלשון אחר קצת ואומרים י״ג מדות מאחר שיש מנין בבית הכנסת אע״פ שאין מתענין עשרה ומ״מ יש לדון בו. כי הרשב״א ז״ל בתשובה סימן פ״א הובא בש״ע סימן תקס״ו ס״ג כל שאין עשרה בבית הכנסת אע״פ שיש עשרה בעיר שמתענין אין סליחות ליחידים כל שאין עשרה מקובצים בבית הכנסת וא״א ענינו ברכה בפ״ע יע״ש ועסי׳ ו׳ במ״א יו״ד ונ״ט אות ה׳ וזה בענינו משא״כ לקרות ויחל י״ל כל שיש עשרה בעיר שמתענין אע״פ שאין י׳ בביהכ״נ תענית צבור הוי ול״ש כאן סליחות דכ״א מברך וקורא ושומע מפי הקורא כעונה ואומר בלחש. והרי ברכת התורה נתקן בציבור מפני כבוד התורה ולית כאן כ״כ חשש ברכה לבטלה וב׳ ס״ת שמוציאין בי״ט לא מצינו כלל בתלמוד רק תקנת רב עמרם. ומיהו הפטרה עם ברכותיה צ״ע קצת. גם כשאין עשרה בבהכ״נ שמתענין אם יאמר הש״ץ ענינו בשומע תפלה כיחיד או לא יאמר כלל והמעיין בשו״ת הרשב״א ז״ל שם שהשיב שא״א ברכה בפ״ע עד שיהיו עשרה וכן בתקס״ו ס״ג אין אומר בפ״ע משמע בש״ת אומר וי״ל לפי הטעם באין שליחות ליחיד וכל שאין יו״ד בבה״כ אין הש״ץ מוציא כלל א״כ מה תועלת שיאמר בש״ת ול״ד לס״ב שם כשגוזרים תענית על התשובה כיחידים ואומר הש״ץ בש״ת שיש עשרה שמתענין ויש לעיין בזה. ואם התחיל הש״ץ תפלת י״ח ויצאו מקצתן דמבואר בסי׳ נ״ה ובמ״א א׳ דגומר כל התפלה ועמ״ש שם ובלבוש שם צ״ע אם יצאו מקצתן ואין מנין שמתענין בבה״כ אם יאמר הש״צ ברכה בפ״ע בין גואל לרופא. ושמעתי אומרים כשיש עשרה בעיר ואין בבהכ״נ יו״ד שמתענין א״א ענינו ברכה בפ״ע אבל קורין ויחל כך יש מנהג בקצת קהלות וגם אני אין מוחה בזה ומסתייע דלא גמירנא כו׳ ואם לא אמר הש״ץ ענינו בין גואל לרופא עסי׳ קי״ט ובמ״א ז׳ וט״ז ד׳ אם אמר בא״י של רופא כו׳ לא יאמר ענינו רק יאמר בש״ת ויחתום יע״ש במ״א ושם משמע כמש״ל דאם אין עשרה בבית הכנסת שמתענין אע״פ שיש בעיר עשרה שמתענין א״א הש״ץ בש״ת ודוקא כשבאו אח״כ עשרה הוא דאומר בש״ת יע״ש ועיין באר היטב בסימן תקס״ו וצ״ע ומי שאין מתענה אם עולה לתורה עסי׳ תקס״ו ס״ו וקל״ח ס״ה יע״ש. וש״ץ שאין מתענה עסי׳ תקס״ו במ״א וט״ז ז׳ דאם אין אחר שיתפלל אף מי שאין מתענה ומשמע אף במנחה וכ״ש בשחרית שמרבין בסליחות אם אין אחר יתפללו אף מי שאין מתענה ואי״ה במ״א יבואר עוד ובא״ר תקס״ו ד׳ בה״ב בשחרית די בששה שמתענים בבה״כ קורין ויחל (דיש תקנת עזרא) ובערב עברה בעינן בביה״כ ובשאר ימי השבוע גם בשחרית תצ״ג עשרה יע״ש. ויש לסמוך עליו בששה בשחרית רובא די: