פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תעה:ז

כדי עט״ז. הנה בפסחים קט״ו א׳ פלוגתא. להלל בזמן המקדש מצוה לכתחלה לאכול פסח ומצה ומרור ביחד (לרש״י ורשב״ם שם אבל להר״מ ז״ל פ״ח ה״ו ממצה כורך רק מצה ומרור בירד) ודיעבד יצא בכ״א בפ״ע ולרבנן לכתחלה בעינן מ״ה כ״א בפ״ע ודיעבד יצא ביחד כ״ה בתוס׳ שם ד״ה אלא וכ״כ הע״ץ אות ז׳ יע״ש ומסיק שם בזמן הזה אוכל תחלה מצה בפ״ע ומרור בפ״ע והדר בהדדי זכר למקדש כהלל והב״ח כתב דהאידנא ליכא מצוה כלל אפי׳ מדרבנן אף להלל לאכול מצה מרור ביחד כיון דליכא פסח יע״ש והיינו לרש״י ורשב״ם דכורך שלשתן יחד מ״ה להלל משא״כ עתה דליכא פסח מש״ה אומרים זכר למקדש כהלל כו׳ ופשיטא דאם סח בין ברכה לכריכה דאין חוזר ומברך ואמנם התוס׳ שם ד״ה אלא ב׳ כתבו דמש״ה צריך עתה כ״א לבדו ואח״כ שניהם יחד דאם יאכל שניהם כאחד אתי מרור דרבנן עתה ומבטל מצה ד״ת ואם יאכל תחלה מצה לחוד ואח״כ מצה דרשות מבטל מצה למרור דרבנן בזה״ז וכתבו אח״כ ומיהו אי הוי קיימי לן כהלל כו׳ דרבנן ודרבנן כו׳ ירצו בזה דהם כתבו דיראה דהלכה כהלל בזמן המקדש כורך מצה ומרור (בלא פסח) וה״ה עתה בעי כריכה מדרבנן וא״א עכשיו גם להלל דמרור דרבנן מבטל מצה ד״ת מש״ה אף להלל צריך עתה לכתחלה כ״א בפ״ע ואח״כ שניהם יחד מדרבנן כמו בשל תורה כו׳ וע״ז כתבו ומיהו אי הוי ברירא לן דהלכה כהלל היה תקנה אחרת יאכל תחלה מצה ואח״כ מצה ומרור בכריכה ולא הוי מצה רשות דמדרבנן בעי כריכה כר״מ ז״ל דכורך היינו מצה ומרור בלא פסח וממילא לדידן בעי כריכה מדרבנן כעין של תורה אלא דמספקא לן כמאן הלכה ושמא כרבנן ואתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן לכך צריך תחלה כ״א בפ״ע ואח״כ שניהם יחד שמא כהלל ואי קשיא זכר למקדש הא מדרבנן מצוה הוא וא״י דאה״נ קאמר מדרבנן זכר למקדש א״כ יאמר כן באוכל מרור לחוד זכר למקדש דהיה אוכל המרור סמוך לפסח כו׳ ואפשר שאומרים זכר למקדש בכריכה להודיע שעתה אין רשאים לצאת בכריכה לחוד דהוי מבטל מרור דרבנן למצה ד״ת ומשום זכר למקדש דשם היו יוצאין לכ״ע בכריכה לחוד דשניהם ד״ת וכאמור. ומיהו אף האידנא מצה דרבנן הוי לכרוך להלל. ודוקא לכתחלה כ״א בפ״ע ואח״כ הכריכה אבל להיפך לא דאיך יברך על אכילת מצה ומרור מבטל ליה הלכך א״א אלא תחלה לצאת ידי מצה ד״ת (אף להלל בזמן הזה) וידי מרור דרבנן ובזה נתבארו גם דברי הט״ז ועפר״ח וח״י והנלע״ד כתבתי:

וראיתי להמרדכי בפרק ערבי פסחים בסדר פסח כתב ואם תאמר איך כורך זית מצה וזית מרור וזית חרוסת ואוכלם הא אין ביה הבליעה מחזיק יותר משתי זיתים ויש לומר במרוסק מחזיק יותר והנה זית חרוסת א״י מהו וא״ת חרוסת מצוה כראב״צ וכ״פ הר״מ ז״ל פ״ז הי״א ממצה א״צ כזית כיון שאין מברכין עליו דטפל היא למרור ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה זית פסח במקומו אלא דבתה״ד סי׳ קל״ח העתיק זית חרוסת יע״ש ועא״ר ו׳ ואי גרסי׳ פסח י״ל דיש הוכחה להר״מ ז״ל דאין כורכין פסח עמו מחמת קושיית המרדכי ומחרוסת אין קושיא דמנער אח״כ וכאמור גם מ״ש המרדכי שם השתא דלא איתמר הלכתא כהלל כו׳ י\ע׳ש קשה אי נמי הלכתא כהלל כו׳ ובזה אפשר לפרש מ״ש התוס׳ ומיהו ואפשר דה״פ השתא דלא איתמר הלכה כהלל דאי הוי כרבנן לחוד כו׳. והוי יודע דמספקא לן אי הלכה כהלל או כרבנן עבדינן תרווייהו קשה הא כל עצמו דרבנן הוא דמרור בזה״ז דרבנן וכ״ש הכריכה אמאי לא אמרינן ספק דרבנן לקולא א״כ יעשה כל אחד בפ״ע ותו לא וכ״ת דעקרינן תקנתא דרבנן אליבא דהלל וכה״ג לא אמרינן ספק דרבנן לקולא עמ״ל פ״א ממגילה הי״א דמש״ה אף דעביד היסבה בתרי כסי קמאי אפ״ה צריך אח״כ נמי ול״ד לעיר שיש ספק יע״ש אכתי כיון דיעבד יצא בכ״א לבדו להלל לא מיעקרא תקנה דרבנן אלא משמע דברירא לן דהלכה כהלל וחומרא עבדינן ג״כ כרבנן לאכול גם המרור תחלה ועם זה נתיישב קצת מ״ש הר״מ ז״ל פ״ח ה״ו וז׳ ממצה יע״ש בלח״מ ואי״ה במ״א ח׳ יבואר עוד: