פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תנא:כז

אבל עט״ז ועמ״א אות מ״ב ול״ג סובר דסמך הר״ב כאן אמ״ש שם דמנהגא כרש״י דלא מהני הגעלה לבית שאור והדומה לו כמדוכה אבל הט״ז סובר דהיכא דאפשר ללבן מחמירין וא״א סמכינן אעיקר הדין דיו בהגעלה ועץ מסי״ז משום שא״א לנקר כו׳ מש״ה כתב הר״ב שם מדוכה של עץ קולף ומגעיל דחיישינן לגומות הא לא״ה עץ דא״א בליבון סגי לכתחילה בהגעלה וסייעתא להט״ז ז״ל ועח״י אות סמ״ך ולמ״ש ניחא. ומ״ש הט״ז בחבית יי״ש שאין להגעיל אם לא שבישל במים ואפר יע״ש כ״כ הלבוש בסכ״א דגרע מבית שאור וחרוסת ואפשר דיעבד אפילו הגעילו בלא מים ואפר תחלה אין לאסור דיעבד מה שנתן לתוכו ועסי׳ תמ״ב במים ואפר אין להגעיל עמ״א יו״ד אלא אח״כ מגעילו:

והמ״ב בשו״ת סי׳ נ״ח ביי״ש בפסח שצריך לשפוך וחבית שבירה ובא״ר אות מ״ד וא״ז כ״ד כתב דס״ל דחבית בעי שבירה דהוי כחמץ בעין ואפשר סירכא דלישנא נקיט ועוד היינו תוך הפסח אבל אחר פסח שרי ע״י הגעלה כ״כ בא״ר ובא״ז סיים ע״י הדחה או הגעלה ולדעתי נראה דמאד עמקו מחשבות רבותינו נ״נ בג״ע ז״ל והוא הדבר אשר דברנו במ״א אות א׳ דודאי כלים שבלעו חמץ קודם פסח מותר לשהותן ולהשתמש אחר פסח כר״ש ובזה ל״ש קנס דאין מצוי בידך משא״כ כלי שבלע תוך פסח מחמץ של ישראל בעין והא קי״ל כלי שבלע איסור דרבנן אף אב״י אסור להשתמש בו אטו ב״י וכמ״ש בפריי לי״ד ותריצנא שם כמ״ש המשמרת הבית ז״ל דלאחר הפסח ל״ש למיגזר אטו ב״י יע״ש וא״כ ביי״ש דלא מהני נט״ל דחזק יותר מיין כבסי׳ תמ״ב בט״ז ד׳ ותמ״ז במ״א אות כ״ה וכאן אות מ׳ א״כ ל״מ אם נבלע תוך פסח יי״ש של ישראל בחבית דאסור לאחר הפסח בהדחה גם הגעלה לא מהני דחוזר ובולע הוא ול״ש אב״י ונ״ט בר נ״ט דחריף הוא וביורה גדולה שיש ששים נגדו אפשר אה״נ אלא דיי״ש אפשר לטעמיה עביד ולא בטיל מיותר בששים ונבלע בחבית. ואי״ה בתנ״ב במ״א א׳ יבואר חבית שמחזיקין בו חומץ כשר אף קודם פסח לא מועיל נ״ט בר נ״ט ואי״ה שם יבואר:

הנה מה דכתבנו דיי״ש לטעמיה עביד וא״כ אם נפל יי״ש בע״פ עד הלילה לתבשיל שיש סמ״ך אסור דחזק ונ״ט באלף ועתה ראיתי בשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ כ׳ בסוף התשובה ד״ה וממילא כו׳ דהוי כתבלין באלף לא בטיל ואפשר ע״י אפר הוי רשאי להגעיל אחר הפסח כמ״ש הט״ז כאן לא בע״א וכאמור:

ויש לעיין דבר לטעמיה עביד דלא בטיל אם נתערב במינו אם יש לגזור אטו אינו מינו ולמ״ד לטעמיה מ״ה לא בטיל י״ל כן ולמ״ד דרבנן כולי האי אפשר ל״ג אף איסור דרבנן גזרינן אטו א״מ בלח ומ״מ כה״ג אפשר ביותר מששים ל״ג ועי״ד ק״ט והדברים ארוכים:

ומ״ש בשו״ת ח״צ ז״ל שם דהמאל״ץ שנשתנה טעמו כיון שעקרו לעשות יי״ש הוי כפירות עפושים מאוד שאין ראויין כלל לאכילה ונאכלין ע״י צוק״ר ודבש במלתייהו קיימי לכל דבר יע״ש. עסי׳ ר״ב ס״ה וסי״ד לחלק בין נטעי אדעתא דהכי או לאו יע״ש וא״כ שכר שעורים ויי״ש מברכין שהכל אם נאמרו המאל״ץ נשתנה טעמו ואין ראוי כלל כך לאכילה וי״ל דהואיל וראויין תחילה רק ע״י מלאכה נשתנה כל שהוכשר אח״כ כבתחילה הוא ומש״ה הוצרכו ליתן טעם למה מברכין בשכר שהכל והדברים ארוכים. ועדיין צ״ע דחמץ שנפסל מאוכל אדם לגמרי ונתקן אח״כ ע״י עירוב וכדומה אי חייב מלקות וכרת עליו ועסי׳ תמ״ב בס״ט ומ״ש שם: