פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תמז:טו

אפי׳ עט״ז וכ״כ המ״א אות מ׳ והר״ב בס״ב נט״ל שרי היה לומר יותר רבותא יבש ביבש. אמר ההדיוט הכותב ראיתי לחקור בכאן שבע חקירות. א׳ נוקשה ביבש מהו. ב׳ יבש ביבש אי שרי למכור חוץ מדמי איסור. ג׳ יבש ביבש ומשהו מהו. ד׳ נט״ל דאסור לדידן עד כמה אוסר. ה׳ מ״ש בשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ ע״ה דכלי חמץ לאחר יב״ח אין אוסר אי יש חולקין עליו וכן בדבר הריף לאחר יב״ח ובפריי לי״ד כתבנו קצת מזה. ו׳ יבש ביבש שנאכל א׳ בשוגג מה דינו. ז׳ מצה שלימה אם בטילה בע״פ עד הלילה. וראיתי להשיב בקצרה נוקשה ביבש למ״ד נוקשה בטל בס׳ עמ״א ה׳ וט״ז י״ט א״כ לטעם ב׳ שנראה עיקר י״ל בנוקשה וכעין ס״ס שמא יבש בטל ושמא נוקשה בטל ומיהו אם בשלם אח״כ ביחד דבי״ד ק״ט בה״מ שרי י״ל כאן להחמיר בחמץ אף בה״מ. ואי שרי למכור חוץ מדמי איסור שבו כתבנו בפתיחה בריש הסימן. וכאן דאפשר בה״מ לצדד בזה דדמי ליי״נ חבית בחביות כל שאין לח בלח דשרי למכור ה״ה כאן ויבש ביבש שיש ס׳ נגדו לומר לסמוך אשאלתות דסובר חמץ בס׳ היכא שיש עוד צד להתיר כמ״ש בד״מ ובתשובה כ״ח וכאן יש דיעה יבש ביבש בטל ברוב אין לסמוך בזה להקל. ונט״ל לדידן דאסור כתב בתשובת הרשב״א ז״ל דאם הוא כעפרא אין אוסר ועא״י אות מ״ו ומשמע כל שראוי לכלב אוסר מדכתב אפי׳ נפסל אחר זמן איסורו עסי׳ תמ״ב ס״ט אבל במ״כ בספר התערובות דע״ד ע״ב כתב כל שנפסל מאוכל אדם מודה הרשב״א ז״ל דנט״ל שרי בפסח ועמ״ש בפתיחה בראש הספר. וכלי חמץ לאחר יב״ח עמ״א מ׳ י״ל כלי בין הכלים הוי דשיל״מ דלשנה הבאה אין חוזר לאיסורו דהוי אחר יב״ח עי״ד ק״ב וי״ל. ועא״ר וא״ז כלי הבלוע משהו בטל יבש ביבש וכן חתיכה הבלועה משהו בטילה יבש ביבש ומ״מ כלי י״ל הוי דשיל״מ כמ״ש. ויבש ביבש שנאכל א׳ מבואר דינו בתס״ז במ״א אות ד׳ ועי״ד ק״י ס״ז ומשמע לאכול ב׳ ב׳ אף דבר חשוב שרי לבשל יחד הא בשלו כולם קיבלו טעם תו ליכא ס״ס ע״ש. ומצה שלימה אם בטילה עד הלילה בט״ז אות ט״ז ומ״א מ״א ואי״ה יבואר באות ט״ז:

ודע דכלי חמץ שנתערב בין כלי פסח וכולם כ״ח ונשבר א׳ מהם א״ל דהותרו אחרים דבעינן ב׳ ב׳ דרבים היתר וזה ל״ש כאן ולבשל בב׳ קדירות ולערבם יחד צ״ע ואם היה מותר באופן זה ה״ה אם נחסר אח״כ א׳ מן התערובות בבירור הותרו אחרים משא״כ בכ״מ דמהני הגעלה לשאר איסורין חמיר טפי והבן:

עוד אבאר לך יבש ביבש במינו היינו חיטים ושעורים שוין בשמא וחלוקין בטעמן עי׳ בט״ז ס״ו א׳ ויצוייר יבש בא״מ שא׳ חמץ וא״י איזהו משא״כ חטה בטטרקי וכדומה לא שוה בשמן ותלוי בב׳ פירושים אי דשיל״מ בכה״ג בטל דבשמן אין שוין זה להם וזה לאו לחם אלא דא״כ ניכר הוא בטעמו ועי״ד ק״ב בש״ך י״ד ועי׳ אות י״ט: