פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תמב:א

תערובות עט״ז מ״ש על הב״י לענ״ד דברי הב״י ראוים למי שאמרו כי בגמ׳ בב״י גרסי׳ בר״נ וה״ה נוקשה והגיהו וכ״ש יע״ש במהרש״א ז״ל בתוס׳ ד״ה ואלו ושם ור״נ מ״ט לא אמר כר״י דלמ״א כו׳ יורה כגי׳ הישנה דלר״נ נוקשה עכ״פ לא גרע מתערובות ומייתי לה בה״ה ואפשר דנוקשה עדיף מש״ה לא פסיקא לר״נ לומר דר״א הוא אבל רב יהודה דחי בהדיא ואמר ע״כ כו׳ דלדידיה תערובות ודאי חמור מנוקשה והתניא כוותיה סותר דברי ר״נ דמייתי לה לר״א בה״ה מברייתא דקחשיב ארבעה כותח ושכר וחומץ וזיתים ולא נקיט חדא ולסמוך באינך אה״ה כ״ש נוקשה דהוה למתני ולא לסמוך אה״ה ש״מ נוקשה לר״א לית לי׳ ורש״י ד״ה רב נחמן סובר באמת נוקשה חמיר ולית תניא כוותיה דכ״ש הוא (ע״ש בתוס׳ ד״ה ואלו ומהרש״א ז״ל ותבין) ות״כ לפום מ״ש ר״נ ה״ה ומש״ה ניחא דלא מייתי מברייתא דלעיל דודאי ה״ה כו׳ ועמ״ל פ״א מחו״מ ה״ו ולמ״ש ניחא. וא״ש נמי דהרי״ף ז״ל פוטר פסק כחכמים מסתם משנה לקמן מ״ח ב׳ שיאור ישרף ואוכלו וכ״ש תערובות דקיל מנוקשה וכר״נ וער״ן והב״ח ז״ל תירץ דת״כ דעכ״פ מתני׳ ר״מ דאי כר״נ דלא אתיא מתני׳ כר״מ דנוקשה חמיר א״כ אמאי לא נקיט ר״א בברייתא נוקשה למעט מכרת כמ״ש התוס׳ ד״ה ואלו וש״מ דנוקשה ותערובות שקולים ומתני׳ כר״מ וכר״א מצי אתיא וכפי הנראה שזהו ג״כ כוונת הט״ז והוסיף טעם דמסתמא לא ניחא לומר שלש מחלוקת כו׳ והא דלא אמר כל אלו לר״מ בלאו דמביא פלוגתא דחכמים:

ומ״ש הט״ז בטור עב״י באורך. ולהט״ז הוא כך דרבנן פליגי עליה דר״א בתערובות באין כזית כא״פ וגם אין נ״מ כ״א קיוהא (קיוהא לאו טעם חשיב ולא הוי טכ״ע) דלרבנן שוה חמץ לשאר איסורין ומ״ה שרי ומדרבנן אסור באכילה ושהייה מותר דהוי גזירה לגזירה להטור וכן דבר שאין בו קיוהא כלל ונתבטל בס׳ דאין חוזר וניער לטור ומותר בפסח לאכול אפ״ה אסור לערב קודם פסח ולאכול בפסח דהוי כמבטל איסור אדעתיה לאכול בפסח ואף דעדיין היתר הוא ול״ד לי״ד ק״ט דמרבה עד ס׳ ביבש דכבר נתבטל ברוב אבל לערב בעין לא וע׳ צ״צ סי׳ פ׳ ומ״ש בפריי לי״ד צ״ח בש״ך אות כ״ב א״נ חמץ שמו עליו ועסי׳ תמ״ז בט״ז אות ה׳ ותרכ״ו ב׳ ואי״ה שם יבואר אבל לערבו לשתותו בפסח שרי לטור דכ״ד דרבנן בשהייה מותר כ״ש זה. אבל לדידן כ״ד האסור מדרבנן אסור לשהותו ואם עבר לאחר הפסח שרי דלא קניס הואיל ולא עבר מ״ה. ומ״ש לר״ש בנתערב מחדש א״נ נתערב מחדש כל שיש קיוהא אסור מדרבנן וצ״ע. ומה שהקשה על מרן הב״י ז״ל ע׳ דרישה דהטור כתב בפירוש תערובות לרבי רק מדרבנן וכעין זה כתב הב״ח דמש״ה מותר בשהייה לטור יע״ש ובאמת קושיות חזקות הן ולומר מ״ש הטור בסוף איסור דרבנן קאי אנוקשה וכת״כ דר״י וז״ש בריש דבריו תערובות כו׳ וכ״ז אינו שוה לי. וללמוד תורה אני צריך דלא נישוייה ח״ו למר״ן הב״י ז״ל שלא ראה דברי הטור בסופו ואומר דודאי מ״ש הטור ולחכמים איסורא בעלמא היינו איסור תורה והיינו מדכתב אח״כ מיד והר״מ פסק כר״א וע״כ כמ״ש הב״י דמפרש הטור אליבא דהר״מ ז״ל דר״א וחכמים פליגי בכותח דיש כזית כא״פ בהלעטה וע״י טיבול לית ואוכלו ע״י הלעטה לר״א מרבינן מכל מחמצת למלקות ורבנן פטור ממלקות דשלכ״א אבל איסור תורה יש עמ״ל פ״ה מיסודי התורה וע״ז כתב הטור איסורא בעלמא מ״ה כחצי שיעור שאין בו לאו ועשה דאל״כ היל״ל אסור מדרבנן וזה מוכרח דהא כתב ופסק הר״מ כר״א אלמא דלהר״מ מותר לשהותן וע״ז תמה הב״י דכיון דיש איסור תורה למה שרי לשהותן. ומ״ש הטור בסוף לרבנן איסור דרבנן אליבא דנפשיה כ״כ דמוקי פלוגתייהו באין כלל כזית כא״פ. ובכ״מ פ״ה מיסודי התורה ה״ח כתב שלכ״ה דרבנן י״ל שלכ״ה קיל משלכ״א ופסחים כ״ד ב׳ דמסיק כ״ש שלכ״א היינו מהניח חלב ש״ה ע״ג מכתו הוי כ״ש משא״כ שלכ״ה ממש אכילה חמור ועמ״מ פ״ח י״ד ממ״א ותבין:

או יאמר אף אם נימא שלכ״א לית איסור תורה כותח שיש מחמץ כזית כא״פ בהלעטה אף דהוי שלכ״א מ״מ טעמו וממשו מקרי וחשוב הוא ולא בטל לר״י ע״ז ס״ז א׳ והשתא ודאי להר״מ ז״ל דאוקי פלוגתייהו ביש כזית כא״פ בהלעטה לרבנן איסור תורה יש משא״כ להטור לקמן אליבא דרי״ף מוקי באין בו כזית כא״פ כלל א״כ א״ש קושיית הב״י איך כתב הטור לרבנן מותר לשהותו אליבא דהר״מ ז״ל לא יצדק זה. ועמ״ש בפתיחה בריש הספר וברלב״ח סימן פ״ח להר״מ ח״ש אסור מ״ה כל שיש כזית כא״פ דלא כמ״ש בס׳ התערובת והא דאמר הנח לכותח אי משטר קשטר כו׳ לא קאי הכי במסקנא. ומ״ש הט״ז שכר שאין שם ממ״ש כלל שכר שלנו טעמו וממשו מקרי עמ״א ח׳ רק לרש״י וקצת מהפוסקים קורא לזה טעמו ולא ממשו בע״ז ט״ז ואנן קיי״ל דחייב כרת על שכר שלנו בפסח עמ״ש בפתיחה. ויש לנו הרהורי דברים בתמים דעים להראב״ד ז״ל בהשגותיו על בעל המאור סי׳ רמ״ה ע״ד ד׳ דהרי״ף פסק כחכמים בתערובות דרבים הם ומתני׳ דריש א״ע כיחידאה ונוקשה פוסק כסתם מתני׳ דריש א״ע ותוכן כוונתו דכל שרבים חולקים בברייתא אף דסתם במשנה כיחיד אין הלכה כן כדאמרינן בעלמא מתני׳ יחידאה משא״כ אם בברייתא ר״מ ור״י וסתם במשנה כר׳ מאיר הלכה כן ולא הבינותי חדא דהא ת״כ דר״י ואם נאמר כמ״ש הב״י דבאמת הלכה כר״נ דנוקשה חמור אכתי לא מצאתי להרי״ף ז״ל שיפסוק בהדיא כר״מ והרי הטור כותב בהיפך ומתני׳ ד׳ מ״ח ב׳ והאוכלו פטור וסתמא בתרא עדיף ועמ״א אות ב׳ מ״ש שם. ומ״ש לחלק בין שהייה לאכילה עכ״מ פ״ד ה״ח. ומ״א בפתיחה כאן: