פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תלב:ג

ויזהר עט״ז. המעיין בב״ח שהביא דברי רש״ל עד מלת וליתא ופי׳ הב״ח די״א קמא סוברים דאין חילוק ובין ברכה לתחילת בדיקה אם סח אין חוזר ומברך והקשה הב״ח דפשיטא לכ״ע חוזר ומברך ופי׳ הב״ח די״א קמא הטעם שוה ובין ברכה לתחילת בדיקה או אמצע בדיקה עבירה בידו אם סח כמו בין ישתבח ליוצר (אע״ג דליכא חשש ברכה לבטלה ובין ש״י לש״ר בחה״מ וכדומה) ולהרא״ש אין עבירה באמצע בדיקה דלא הוי הפסק רק טוב שיתן דעתו כו׳ אבל הט״ז פי׳ ברש״ל כן כמו שפי׳ הב״ח בעצמו וע״ז הקשה הט״ז דע״כ לאו בחדא מחתינהו דהא בין ברכה לבדיקה חוזר ומברך א״כ נימא נמי שיש הפרש ביניהם שזה אסור מטעם הפסק וברכה לבטלה ובאמצע בדיקה רק טוב לא איסור. ופי׳ הט״ז דהרא״ש כתב ומיהו שוב שלא לעסוק בשיחה בטילה היינו שאין לו צורך בה אפי׳ שלא לצורך הבדיקה (חסר מלת שלא בט״ז וכצ״ל) ולי״א קמא שכתבו סתמא שאין לדבר עד שיגמור כל הבדיקה משמע אפי׳ הכרחיים כל שהוא שלא לצורך הבדיקה וע״כ משום הפסק וזה ליתא וא״כ המחבר שסיים ושוב והשמיט שיחה בטילה קשה ומשמע דפי׳ כב״ח או כרש״ל. ומשמע דלא יפסיק עד שיבטל ג״כ ומכ״ש למ״ש הט״ז דאיסור יש בדבר והרי יש פי׳ על ביעור קאי על ביטול ואפשר י״א קמא כתבו עד שיגמור כל הבדיקה אלא דהרא״ש נמי כ״כ יע״ש ומ״ש הט״ז מתקיעות אי״ה יבואר שם ועסי׳ תק״ו בט״ז ג׳ ולעיל סי׳ כ״ה ס״ט:

אמר הכותב ראיתי לחקור קצת בכאן בדיני ברכת המצות ועמ״ש בפתיחה לה״ב. א׳ הנה יש ברכת מצות ושבח והודאה ונהנין ויש ברכת מצות ד״ת ויש על מצות דרבנן וברכת המצות בעמידה ונהנין בישיבה אם שבח והודאה בעינן עמידה או לאו. ב׳ אם המצוה גם כן בעמידה א״ד רק הברכה. גם אי כללא הוא או יש מצות שא״צ עמידה. גם אזכיר שאלה קטנה וזו תוארה אם מצות דרבנן א״ד רק מצות התורה את״ל דרבנן א״צ עמידה תריץ לי הא דתפ״ט ס״א לספור מעומד ודעת המחבר משמע ספירה בזמה״ז דרבנן וי״ל דזכר למקדש עבדינן. וההיא די״ד סי׳ ש׳ מ״ם קריעה דרבנן צריך מעומד וי״ל התם יליף מקרא דאיוב ואפי׳ דיעבד צריך לחזור וכדבעינן למימר לקמן אי״ה ומצות דיעבד א״צ כו׳ ואת״ל מצות דרבנן צריך מעומד לכתחילה מה נעשה בהא בסי׳ תר׳צ ס״א ומגילה כ״א א׳ הקורא המגילה יושב לכתחילה רק בציבור מפני כבוד הציבור (ויש לנו הרהורי דברים עמ״ש הר״מ ז״ל פ״ב ה״ז ממגילה בציבור לא ובירוש׳ פ״ד ה״א במגילה ר״מ קרא בטובעין משמע אף בציבור מיושב וז״ש הטור והרמב״ם עלח״מ שם וצ״ע):

דע דבכל בו דף ט״ז ע״ג הביא ירושלמי כל הברכות מעומד וחשיב שם עומר ציצית לולב מילה בכולהו כתיב לכם ויליף ג״ש מעומר חרמש בקמה א״ת בקמה אלא בקומה והיינו עשיית המצות וי״ל אסמכתא. וחז״ל אמרו אף הברכות מעומד. ובסימן ח׳ יתעטף בציצית ויברך מעומד עמ״א שם אות ב׳ אפשר מש״ה היפך דסובר הברכה בשעת עיטוף עי׳ שו״ת בית יעקב פ״ח וא״ר שם אות א׳ ובאר היטב אות ב׳ אחר עטיפה צ״ע יע״ש. וא״כ שפיר כתב הברכה מעומד ממילא העיטוף מעומד ובע״ת אות א׳ כתב איפכא היל״ל יברך ויתעטף ולמ״ש א״ש כשו״ת ב״י. ויראה דחז״ל תקנו הברכה כדין העשייה בעמידה וכ״מ בא״ר ח׳ אות ב׳ יע״ש דלא כע״ת יע״ש. ובנהנין דליכא עשייה מש״ה הברכה מבישוב וה״ה שבח והודאה עסי׳ רכ״ח דלית עשייה י״ל הברכה מישוב ומט״י ברכות בבוקר אין ראיה דתקנו על הסדר בעוד שהוא שוכב עסי׳ מ״ו. ומשמע מדחשיב הכל בו הני י״ל שאר המצות א״צ עמידה וכ״מ לכאורה בתרמ״ג בקידוש משמע אף לישב בסוכה מיושב ובט״ז ס״ק ב׳ כתב לישב בסוכה בעמידה וי״ל אנו נוהגין לברך רק על אכילה הוי כחלה ושחיטה ועא״ר ח׳ אות ב׳ העיר מתרמ״ג ומ״ש על המ״א י״ל דהכי נמי קאמר דהוי כנהנין. ובסימן תפ״ט כתב לספור מעומד ולא הזכיר הברכה ובר״מ פרק ז׳ מה׳ תו״מ מונין מעומד ואם מיושב יצא וצריך לברך ג״כ לא הזכיר הברכה ואפשר נכלל בספירה ועא״ר סי׳ ח׳ תמה על מי״ט דישב אין חוזר ומברך מקריעה דרבנן כ״ש ד״ת והנה מבואר בר״מ דיעבד יצא וקריעה יליף מאיוב כו׳ וכ״ת דהקושיא הוא על הברכה הא ברכה כ״ש עשייה וגם מי״ט על עשייה קאמר. כלל העולה העיקר ילפותא בעשייה וברכת ממילא כדין המצוה כך דין הברכה ומש״ה נהנין הברכה בישיבה ואפשר ה״ה ברכת שבח והודאה כדאמרן:

ולפ״ז אני תמה ממ״ש המ״א בתר״צ א׳ ברכת המגילה בסי׳ ח׳ מבואר ברכה בעמידה והא עשייה במגילה מיושב ה״ה הברכה ועוד ציצית ד״ת ומגילה דרבנן וס״ע זכר למקדש ודיעבד אפי׳ בד״ת יצא דלהר״מ ס״ע ד״ת. וטלית משי דרבנן אפ״ה י״ל ל״פ ואף בזה בעמידה ובדיקת חמץ ל״ש כדין עשייה וי״ל א״צ הברכה מעומד:

ואכתי פש גבן לברורי הא דכל המצות מברך עובר לעשייתן ומצוה שיש לה משך זמן מברך עדיין היינו כשעושה מצוה או לבוש תפילין ומעוטף בציצית הא עשה מעקה ולא בירך שוב אין מברך עי׳ כה״ג כאן בהגהות הב״י אות ב׳ ולפ״ז הדליק נ״ח אע״פ שעדיין המצוה קיים אין מברך ועי׳ באר היטב תרע״ו אות ה׳ בשם הלק״ט ח״א ס״ג. ואם לא הדליק כולם מברך. ויראה לי אם הדליק ואח״כ הניח אע״ג דקיי״ל הדלקה עושה מצוה מ״מ אם לא הניח אח״כ לא יצא כבסי׳ תרע״ה ס״א א״כ עדיין עוסק במצוה וצ״ע. ולכתחילה אף יש לה משך זמן טוב לברך עובר לעשייתן ממש עסי׳ ח׳ סע״י ט״ז ט׳ וא״ר י״א: ברכת השבח אחר הראיה ועמ״ש בה״ב וכאן אין להאריך: