פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב לח:ג

אבל עט״ז הלשון סתום. ועא״ר ג׳ פירש דבריו ביום הקבורה אפי׳ אין יום המיתה וה״ה שמועה קרובה אין מניח ביום השמועה עי״ד שפ״ח ט״ז וש״ך ות״ב ס״ב רחוקה אין חולץ יע״ש. מי שמת ונקבר בי״ט מניח בח״ה תפילין וביום א׳ אבילות לאחר י״ט דכבר נחמו המנחמין עיין א״ח תקמ״ח במ״א וא״ר כאן. ואם שמע שמועה קרובה אחר ערבית דאותו יום אין עולה כתב א״ר דלמחר מניח תפילין כ״מ בי״ד ח״ב סי״א עט״ז. והנה ראייתו ממ״ש שם באות ז׳ והנה שם איירי ביום שלשים דודאי מתחיל היום ולמחר יום שני אבל ביום אחר י״ל דיום א׳ הוי יום מר ואין מעולל בעפר קרנו או יסיח דעתו ואסור אפשר ביום ב׳ שהוא יום א׳ שלו ול״ש בזה להקל לא אמרינן וכדאמרן. ומ״ש הטעם כו׳ עיין ברכות י״א א׳ תוס׳ ד״ה שנאמר דיום א׳ מר ופאר אין ראוי ביום מר הא ביום ב׳ אין מרירותיו כ״כ מסתמא לא אסרה תורה לאבל ביום שני. ע׳ מ״ק ט״ו. והלבוש כתב הטעם דביום א׳ מר ויסיח דעתו מהם א״י דלא במ״ק ולא בברכות נאמר זה ולפי דבריו ביום א׳ חה״מ אין מניחין תפילין דמצטער ומסיח דעתו משא״כ לרש״י ברכות י״א יע״ש עמ״ש במ״א אות ו׳ מזה בעזה״י. וללבוש פטור אבל מותר: