פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שסז:א

אשתו עט״ז. הנה המדריגות ה׳ אשתו שכירו ולקיטו בן ביתו בן החצר ואדם אחר. מיחה בה בפי׳. גלי דעתיה שאין רוצה. סתם שלא בידיעתו הרי שלש. בית פתוח רק לחצר זה בהכרח אוסר עליהם בין רגיל לערב עמהם או אין רגיל לערב. פתוח לב׳ חצירות באחד רגיל לצאת ולבא אוסר עליהם בין רגיל לערב או אין רגיל לערב ובחצר שאין רגיל לצאת ולבא בחול באין רגיל לערב עמהם לכ״ע אין אוסר אבל ברגיל לערב עמהם כפי הנראה יש מחלוקת בלבוש ובט״ז כאן משמע כל שאין רגיל לצאת ולבוא אף רגיל לערב אין אוסר רק דלא לייתי לאנצויי כיון דרגיל לערב תקנו חז״ל אשתו כגופו ומערבת היא בע״כ של בעל דרכיה דרכי נועם אבל הפרישה מפרש בטור כשרגיל לערב אע״פ שאין רגיל לצאת ולבא אוסר וברא״ש יש לדחוק ולפרש כמ״ש הפרישה בטור שאין אוסר מכח ההילוך אוסר ברגיל לערב והביא ד״ה רגיל יע״ש. וברש״י רגיל ומתכוין לאסור יש לדחוק רגיל להשתתף היינו מחמת שאוסר שרגיל בהילוך ודוחק דא״ל רגיל ועתה משנה מראה שאין רוצה ואפ״ה נוטלין בע״כ דא״כ מנלן להקשות דשמואל אשמואל דכאן אמר שאין רגיל לא ולעיל סתמא אמר אף שאין רגיל הא רגיל רבותא הוי בע״כ אף דגלי דעתו שאין רוצה. וכתב הט״ז דמיחה בה בפי׳ דמערבת היא מדעתה והיינו דשמואל רגיל למשתתף באין בע״כ דידיה ומדעת אשתו עכ״פ כמ״ש הרא״ש והטור ומנלן הא דילמא יש חילוק בין אין רוצה אבל לא מיחה בה כההוא דטורזיינא שלא היה רוצה להשכיר ביתו ומדמה תלמודא שכירות ביתו של עכו״ם לעירב ישראל בע״כ דידיה הא מיחה בה בפי׳ אימא דלא מהני דעתה ותי׳ דיש הוכחה להו דכל שאין רוצה הוי כמיחה דאל״כ מה מקשה דשמואל אשמואל דלעיל אמר אשתו מערבת שלא לדעתו משמע אף באין רגיל וכאן דוקא ברגיל דילמא כאן במיחה בה מיירי. ונהי שכתב הרא״ש ז״ל דאי בע״כ דאשתו אין סברא ליטול עירובו בע״כ אבל במיחה בה והיא רוצה לערב אין סברא ברורה לא לאיסור ולא להיתר ודילמא י״ל בכך ש״מ דסבירא לתלמודא דכל שאין רוצה הוי כמוחה בה ואין לחלק כלל ביניהם. (והא דפריך דשמואל אשמואל דילמא לעיל שלא מדעתו דא״י דעתו דא״כ מה איריא אשתו אפי׳ בן בית נמי וכדבעינן למימר לקמן אי״ה) זהו דין אשתו ושכירו ולקיטו נמי כאשתו בזה עסי׳ שפ״ב בט״ז אות י״ג שכן מוכח מתוס׳ שם ד״ה אתו דכתבו דמשכירו ולקיטו מצי לאיתויי והא י״ל דמייתי מאשתו אע״ג דמיחה בפי׳ וההיא מעשה דטורזיינא אפשר היה כך ש״מ אף מיחה בשכירו מערב ומשכיר כו׳ ואי״ה שם יבואר עוד. ובן בית שאין שכירו ולקיטו בסתם מערבין עליו בכל ענין והיינו כמ״ש המחבר או באוסר עליהם או באין אוסר רק רגיל לערב עמהם (עמש״ל בשם הפרישה) וא׳ מבני החצר כתב הטור כמ״ש המחבר כאן אפי׳ בסתם אין יכולין ליקח פת בע״ה ולערב עמהם אפי׳ רגיל לערב עמהם ואוסר עליהם ול׳א מדעת בן הבית והקשה על הטור ממ״ש בשס״ח (ומ״ש דמה עדיף בן בית מבן חצר י״ל דבן בית ברגיל לערב אע״פ שאין אוסר) דעכ״פ דברי הטור קשין אהדדי ולכן פי׳ הב״ח ז״ל דבן בית באין רוצה בע״ה מערב לדעת בן הבית ובמיחה בפי׳ לא גרע מאשתו בזה ובן החצר דוקא בסתם מהני ומיירי כאן באין רוצה ובשס״ח בסתם והט״ז לא הונח לו בזה דמגמ׳ מוכח דכל שאין רוצה הוי כמיחה בפיר׳ מדקשיא שמואל אדשמואל ובן הבית באין רוצה לא מהני וע״כ בסתם מיירי מינה בן החצר בסתם נמי אין מערב וקשיא משס״ח (בטור כתב כאן סתם בן החצר מערב שלא לדעתו ובש״ע אם אין בעיר כו׳) והט״ז תי׳ דודאי בן בית ובן חצר חלוקין הם וכמ״ש המחבר כאן ושוין המה לענין סתם דכל שא״י דעת בע״ה אז בן ביתו ובן חצר מערבין והיינו שעכ״פ צריך דעת בן החצר בזה הא כשאין רוצה בע״ה אע״פ שלא מיחה בפי׳ ג״כ שוין בן בית ובן חצר דאין מערבין ובאשתו מערבת לדעתה אע״פ שמיחה בה. ועד״מ צ״ע מ״ש אשתו מבן בית וע׳ לבוש ותו״ש דאשתו כגופו כולי ולפ״ז י״ל שכירו ולקיטו נמי רק כבן בית דמי ול״ד לעכו״ם דקיל טפי דמהני נמי שכירו ולקיטו בסימן שפ״ב סי״א ועסי׳ שע״א במ״א אות ו׳ ועמ״א כאן אות ב׳ ואי״ה שם יבואר עוד בזה: