פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שסג:יט

ועל כן עט״ז עסי׳ שס״ב בט״ז ד׳ ומ״א י״ט משמע דיש להזהר כה״ג מפני הרואה ומ״ש מדמסקינן בגמרא עירובין י״א ב׳ גבי כיפה ומ״ש שצריך שלא יהא הגג מפסיק עתו״ש אות ס״ד הקשה עליו מעירובין י״א ב׳ כיפה מוכח דאין מפסיד המפסיק ובי״ד רפ״ז ג׳ הקשה עליו יע״ש הנה בי״ד שם באות ב׳ להר״מ ז״ל שיטה אחרת בעיריבין ויומא י״א ב׳ ע׳ באר הגולה שם ומ״מ פט״ז מה״ש ה״ך דלהר״מ ז״ל כל שאין במזוזה פשוטה י״ט גובה א״כ העיגול איזה תעשה מהם מזוזה ואיזה העיגיל או כולו מזוזה אין משקוף או כולה משקוף אין גובה י״ט ולא ס״ל חוקקין משא״כ כשיש בפשוטה ז״ט אז כל העוגל נחשב למשקוף ומ״ש בגמרא עירובין ויומא י״א ב׳ באין רחבה ד׳ ויש לחוק ד״ט רבותא אמר אף באין רוחב ד״ט בעיגול כל שיש לחוק ד״ט סובר ר״מ חוקקין הא אין לחוק ד״ט גם ר״ט מודה דאין חוקקין להשלים גובה עשרה ולרבנן בכ״ע כל שיש גובה מזוזה ביושר י״ט חייבת אע״פ שאין רוחב ד״ט כלל וכשאין גבוה י״ט ביושר אע״פ שיש רוחב ד״ט בעוגל גופא מ״מ איזה תעשה מזוזה ואיזה משקוף וי״ל איך אמר סייעתא שא״צ ליגע צ״ה בקנים להר״מ ז״ל ולפירש״י שפיר מגבוה י״ט כו׳ מה שא״כ להר״מ ז״ל גבוה י״ט העיגול מיד הוי משקוף ויש לדחות ולומר מר״מ מייתי ראיה דלומר חוקקין וכאלו נוגע ממש לא הוי אמרינן ולפ״ז י״ל רבנן לא ס״ל כן ובאמת הרי״ף ז״ל וברא״ש הלכה כר״נ דתניא כוותיה משמיעין דלא כפי׳ הר״מ ז״ל ובמ״מ פט״ז מה״ש הי״ט הלכה כר״נ לא סיים דתניא כוותיה ובזה י״ל דברי הט״ז מה שצריך נקב בגג והבן ואין להאריך:

אמר ההדיוט הכותב בדין צוה״פ יש לחקור. א׳ קנה העליון אם היא למעלה מך׳ אמה ואויר ך׳ בין הקנים לבינו שקשור בגג גבוה הרבה מהו. ב׳ צוה״פ שהרחיק מהצד ג״ט מהו וג׳ מחיצות שאין גבוה י״ט אי מהני צוה״פ. ד׳ צ״ה שעשה מהצד בשס״ב אי דווקא מהצד הא תחוב בין קנה לקנה ונחקק קצת בקנים כעין שעושין האומנים אע״פ שהקנים יוצאים למעלה ג״כ אפשר דשרי הנה בב״ח משמע דשרי בצ״ה אף שהקנה העליון למעלה מכ׳ בינו לקנים שתחתיו ועתו״ש בזה וצוה״פ שהרחיק ג״ט מכותל הקנים עמ״א ה׳ לתוס׳ משמע דאסור וגם בלח״ה י״ל דאסור ועתו״ש בשם תב״ש מזה ומחיצות שאין גבוהות י״ט בש״ע כאן בסכ״ו מבואר דצה״פ מהני למחיצות נמוכים פחות מי״ט כל שצ״ה גבוה י״ט וצ״ע בשמ״ה דכל שנמוכים פחות מי״ט כרמלית הוי ועת״ש אות נ״א ובר״מ ז״ל פי״ז מה״ש הי״ד שנחלקו עליו וסוברים כל שהמחיצות פחות מי״ט אין מהני צה״פ ועב״י מ״ש ושכן כתב הרשב״א ז״ל צ״ל ואין כן דעת הרשב״א ז״ל וצ״ע די״ל מ״ש בש״ע נמוך מי״ט היינו במקום הפתח הא כל המנוי יש ג׳ מחיצות גבוהות י״ט דאל״כ הוי כרמלית כבית שאין תוכו י״ט בסי׳ שמ״ה וצ״ע ועסי׳ שס״ב בט״ז אות ד׳ מ״ש מן הצד וע׳ הג״א עירובין י״א ולא שיהא תחוב בין שניהם באמצעיתו משמע דצריך דוקא מונח על ראש הקנים ומיהו תחב מסמר בראשי הקנים וכרך החבל עליהם מהני כנ״ל ומ״ש הט״ז חיפופים יוצאים עד י״ט סמוך לקרקע לכאורה ראוי להגיה ג״ט סמוך לארץ עי׳ סעיף י׳ בלחי ועתו״ש אות י״א ואות ס״ד דחיפופים לא לצ״ה דהוי פתחי שמאי עירובין י״א א׳ פתחי שמאי ובי״ד רפ״ז יע״ש בט״ז וצ״ע ולפ״ז חיפופין בכותל עץ שקורין ווענגלו״ש וכדומה צ״ע בזה וצוה״פ שאין בין קנה לקנה ד״ט עתו״ש שס״ב אות כ״ה להר״מ ז״ל צ״ה בפחות רוחב ד״ט מהני ולהטור בעינן ד״ט כמזוזה ועמ״מ פי״ז ה״כ ועי׳ סעיף כ״ח ממ״נ כל שאין הפתח המבוי רחב ד״ס ולהר״מ מהני צה״פ ולרא״ש א״צ תיקון אלא כי רחב הרבה ועשה כמה צוה״פ שאין רחבים ד״ט או מפולש כה״ג ויש לע׳ אי מפולש ואין הפתח רחב ד״ט אי תורתו כמפולש:

ודע דכיפה נזכר בשס״ב סי״ב ולהר״מ ולרש״י כמחלוקת במזוזה ה״ה כאן וי״ל לרבנן בכיפה כל שפחות מג״ט דהמזוזה שבעה אמאי לא אמרינן חוקקים כבסי׳ תרל״ג ועמ״א ח׳ שם אי החקק עד הכותל או דאמרינן כמאן דמליא דמי עד המקק הוי א״ש:

אם נתקלקל צוה״פ בשבת אי י״ל הואיל והותרה הותרה עמ״א אות ד׳ ומ״ש אני שם ובסי׳ שע״ד משמע דוקא מחצר לחצר הא לרשות אחרת לא אמרינן הואיל והותרה הותרה ועמ״א אות כ״ז ואי״ה בשע״ד יבואר מזה ואם ביה״ש נתקלקל אי אמרינן הואיל והותרה במקום דשייך לומר הואיל והותרה יבואר ג״כ שם וכאן אין להאריך: