פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שמז:א

וחבירו עט״ז ב׳ שעשאו מלאכה מיעט הכתוב בעשותה דפטורין מחטאת ולכאורה איסור תורה איכא גם ח״ש אסור מ״ה כר״י ומיהו חזינן ממ״ש המחבר מדרבנן לא מ״ה ועפירש״י שתים שהן ד׳ מדבריהם ובע״ד א׳ ח״ש אסור מ״ה בורר אף בשבת עקירה או הנחה לא דמי לח״ש כלל ומ״מ אסור מדרבנן הואיל ואיתעביד מלאכה מבינייהו שלא יבוא א׳ לעשותה ועסי׳ ש״מ בט״ז מזה ול״ע לית כאן דליהוי מ״ה אבל בסיפא יש איסור תורה ל״ע שמכשיל חבירו באיסור תורה ומיהו כאן כ״א עושה ב׳ איסורין עקירה עם הנחה ול״ע מדרבנן מכשיל חבירו באיסור דרבנן (גם בדרבנן שייך ל״ע) ואני העני מסופק אם ילקה שתים מכת מרדות י״ג ושליש שעבר ב׳ עבירות או נימא הואיל ובב״א הוא אין לוקה שתים מ״מ ול״ד למ״ש המ״ל פי״ז מהא״ב ה״ז גרושה וחלוצה הואיל ואיכא מכות ד״ת אין לוקה מדרבנן די״ל לכאן גם שם ואשה מוי״ו משא״כ בעלמא ובכלל מ״מ בס׳ ש״ה ובפתיחה כוללת כתבנו מזה ולכאורה באנו למחלוקת הב״ח וט״ז בשמ״ו למ״ד דעקירה לחוד מרה״י למקום פטור דרך רה״ר אסור א״כ מיד שעקר מרה״י והוציא לרה״ר עבר דרבנן עקירה ולקי מ״מ וכשחבירו נוטל מידו איסור אחר ל״ע ולוקה שנית משא״כ להב״ח עקירה לחוד מותר רק כשחבירו נוטל מידו באין ב״א יחד כאמור. בבאר הגולה ב׳ ט״ס בדפוס וצ״ל על בבא שניה דבבא א׳ מדרבנן לא מ״ה שעשו מלאכה תרוייהו ושנייה מ״ה אם לא היה יכול ליטול בעצמו עמ״א:

לשון הר״מ ז״ל פי״ג ה״ז זה בעומד לא עשה ולא כלום ובמ״מ לענין שבת לא עשה כלום יע״ש. וע״ש פ״א ה״ד לא הזכיר זה הלשון שאינו מענין שבת: