פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שמג:א

מאיסור עט״ז אני העני אמרתי לפרש שיחתי בכאן. הנה המעיין בהר״מ ז״ל פכ״ד מה״ש הי״א ופי״ז ממ״א הכ״ז וכ״ח ופ״ג מה׳ אבל הלכה י״ב מבואר דסברתו ז״ל דבטומאה ושרצים ודם כתיב קראי יתירי להזהיר גדולים על הקטנים שלא יאכילום בידים וילפינן כ״ה מינייהו דג׳ כתובים לא הוי דמצריך להו ביבמות דף קי״ד א״ב ופירש״י שם ומן התורה אסור להאכילם בידים בכל התורה משמע דלקי עלה אם האכילום בידים ומפסל לעדות בהו הא קטן אוכל מעצמו אין ב״ד מצווה להפרישו אף בהגיע לחינוך דאין חינוך לב״ד ואף מדרבנן א״צ ומשמע נמי דחש״ו דין א׳ להם דלא יאכילום בידים מהנך קראי ואין מצווין להפרישם אף לחרש עסי׳ רס״ו ס״ה אף די״ל דחרש אית ליה דעת קלישתא מבואר ביבמות קי״ד ב׳ תיתוב גבי חרש קטן כו׳ יע״ש אבל אביו מצווה לחנכו כשהגיע לחינוך (החינוך כל מצוה כפי זמנו היודע להתעטף כו׳) במ״ע אף בדרבנן וכ״ש ל״ת שמחויב לחנכו שלא להניחו לעשות דל״ת חמור מעשה והחינוך מדרבנן הוא חינוך לנער יע״ש בהמ״א פי״ז ובכ״ח אבל להאכילם בידים אף בן יומו אסור מ״ה כל שאין סכנה בדבר כו׳ ואמנם הפרש יש בין ד״ת והגיע לחינוך אם האב מניחו לעבור ב״ד ממחין ביד האב ובדרבנן אין ב״ד ממחין ביד האב להר״מ ז״ל וא״ש ההוא דפכ״ד דשבת הי״א ופי״ז ממ״א הכ״ז וכ״ח עב״י כאן ומ״ש הר״ב כאן מאיסור דאורייתא התלונן אדונינו ז״ל עליו וכן האדון ז״ל במ״א דזה לב״ד אין ממחין בידו הא אביו מצווה לחנכו אף באיסור דרבנן שכ״כ הר״מ ז״ל במ״א שם אמנם מ״ש הט״ז ז״ל שכ״כ המחבר ולהרגילו אפילו בשבות דרבנן צ״ע דזהו לשון הר״מ ז״ל פי״ז ממ״א הכ״ז ואב״ד קאי להרגילו לומר לו לחלל שבת הוי כמאכילו בידים יע״ש אבל בעושה מעצמו רק אביו מוזהר בדרבנן הוא מהלכה כ״ח יע״ש דמחנך בעשה ול״ת אף בדרבנן ועיין בנ״י פ׳ חרש מזה ואמנם להטור יש בזה שיטה אחרת דסובר במסקנא הנך ג׳ שרצים ודם וטומאה קראי יתירי להב״ד אתא שלא יניחום כו׳ וצריכותא דחייה בעלמא הוא וג״כ אין מלמדין נמצא נשתנו אלו הג׳ דינים דמוזהרין הב״ד (או כל מי שיש בידו למחות) על הקטנים שלא יניחום בלאו מ״ה ומלקות אין דלאו שאין מעשה הוא ואמנם דלא ליספו להו בידים בכל התורה אסור לא מקרא יליף ואפשר רק דרבנן הוא דאין מאכילין בידים נמצא לכ״א קולת וחומרא. ואם היינו אומרים דאף להר״מ ז״ל דג״כ בשרצים ודם וטומאה שלא יאכילום בידים ואפ״ה אין למידין מהם דצריכותא דחייה בעלמא הוא כמ״ש הב״י בשם הר״מ ז״ל לכתוב טומאה ודם והוי ב״כ ואין מלמדין נמצא להר״מ ז״ל ב׳ קולות א׳ בהנך גם כן להניחום אין ב״יד מצווין וקולא שנייה להאכילום בשאר איסורין מדרבנן לא מ״ה זולת הנך ג״כ מ״ה ועם זה יתיישב הגירסא שכ׳ המ״מ ז״ל פי״א מהלכות שכירות ה״ו דשכיר קטן נשבע ונוטל ועמ״ל שם תמה דקטן אין מאכילים בידים י״ל דבשאר איסורין רק מדרבנן והם אמרו בכאן להפיס דעתו של בע״ה ולאיים על הקטן ועיין לבוש מ״ש וגם באלו השלשה לכאורה משמע לפרש כמ״ש:

ולפ״ז יצא לנו דין חדש כדכתיבנא להטור בשאר איסורין אם האכילום בידים אין לוקה הגדול ומדרבנן הוא ולא מפסל לעדות ולהר״מ ז״ל דמוקי ג״כ להאכילום ויליף מינייהו דצריכותא מעליא הוא א״כ לוקה הגדול אם האכילום. וההיא דבבא מציעא יו״ד ב׳ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן ופירש״י ז״ל אשה אין מצווה יע״ש קשה דהשוה לכל עונשין כו׳ ויליף מג״כ דלא תאכילום בידים ועסי׳ שכ״ח בט״ז ובי״ד ה׳ נדה בנה״ך מזה ובשלמא לאו שלפני עור יושיט כוס לנזיר אם הושיט אין לוקה על לאו כללי שכולל כ״ה ולא תאכילום לא לקי אא״כ נותן לפיהו באפשר הא נותן לידו לא לקי כאמור:

אבל דעת הט״ז ז״ל בכאן דגם הטור סובר דבשרצים ודם אזהרה לכל ישראל שלא יאכילום בידים ויליף שאר איסורין משם דלא הוי ב״כ כו׳ ובטומאה דכתיב אמור אל הכהנים ואמרת אליהם להזהיר גדולים על הקטנים דוקא כהנים היינו אביו מצווה מ״ה להפריש בן קטן בן יומא אפילו מאזהרה זו ולא מחינוך דרבנן והגיע לחינוך ובי״ד שע״ג הקשה על הר״מ רק דאביו לא מב״ד ובי״ד שע״ג בט״ז א׳ כתב הגדולים על הקטנים פירוש הכהנים הגדולים היינו אביו וכמ״ש כאן לדעת הטור ונ״מ אף קטן בן יומא מוזהר עליו אביו מ״ה בלאו שלא להניחו באהל המת ופסק כן להלכה. ולפ״ז אף להטור כ״ה כולה יליף משרצים ודם שלא להאכילום בידים אף שאר גדול שאין אביו ולקי אם האכיל. ומפני שא״כ יצא קולא בטומאה דאין שוה בכל וא״א למילף משרצים ודם ונאמר להטור אם גדול טימא לכהן קטן שאין לו אביו אין מוזהר מ״ה עליו לכך כתב שם דמדלא פליג אהר״מ זכרונו לברכה במה שכתב שהב״ד אין מצווין להפרישו אבל מוזהרין לטמא ביד ואודויי אודי ליה מפני שאף דעיקר קרא לאביו מ״מ גם זה נדרוש לאחר שלא יטמא ביד לקטן:

עוד אני העני מסופק א״כ אנס לגדול שיאכל נבילה וחמ״פ וכדומה ילקה המאנס דמ״ש להזהיר על הקטנים או אנס הגדול והאכיל בידים הניח לתוך פה והכה עד שבלע וי״ל דזה שהזהירה התורה להזהיר גדולים על הקטנים הוא מטעם שאם יאכילום בידים ירגיל הקטן עצמו שיאכל תמיד כשיגדל משא״כ כשאנס לגדול וכאמור ודאי איסורא עבד לפני עור אלא דלא לקי וכדכתיבנא כאן בזה:

אמנם במ״ש הט״ז ז״ל דלכתוב נבילה וחד מינייהו צריך ביאור כי הב״י כתב טומאת כהנים ונבילה וצריכי נבילה מטמא וכהנים ריבה מצות יתירות והט״ז הקשה באמת לכתוב נבילה וחד משאר מצות ולא ליהוי צריכותא והו״ל ב״כ אין מלמדין להטור ולמה פרט שלשה כתובים ואמנם בספר נדפס מחדש נקרא נהר שלם להר״ב המובהק הגאון מוהר״ר שבתי וינטורה יצ״ו הקשה דבאמת א״א לכתוב נבילה דהנך ב״כ ואין מלמדין ודוקא טומאה ושרצים ודם ב״ד מצווין להפרישם הא נבילה אין מצווין ועיין שם וכעת צ״ע: