פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שלז:א

פסיק רישיה עט״ז מודה ר״ש בפ״ר דחייב מ״ה החותך ראש העוף לצחק לתינוק וא״א שלא ימות העוף וער״מ פ״א מה׳ שבת וכ״מ שם ה״ז ההפרש בין משאצ״ל ובין פ״ר וצ״ע שם ודע דבר שאין מתכוין שרי לר״ש לכתחלה אף באיסור תורה כדמסיק בשבת מ״ו ב׳ מהא דמוכרי כסות ותופרי כסות כלאים פ״ט מה״ו והלכה רווחת בי״ד סי׳ ש״א ס״ו ומ״מ י״ל הצנועים המחמירין על עצמם כו׳ כהתם אבל במידי דרבנן אפשר אף צנועים אין מחמירין ועב״י הביא הא דס״ד התם ותמהו כולם ע״ש וא״ר ותו״ש דקיי״ל בד״ת כל שאין מתכוין שרי אף לכתחלה וע׳ לבוש הביא הא דב״י והביא רע״ו רע״ז ושל״ו והנה בעשבים עיקר כלאחר יד וכיבוי משאצ״ל וכדומה ומההיא דמוכרי כסות מבואר כך ואני אומר באולי כי המחבר פסק בי״ד ש״א לגנוב המכס אסור ללבוש ומוכרי כסות שרי וב׳ משניות שם בכלאים ל״פ להר״מ ז״ל יע״ש בט״ז וש״ך הטעם דלבישה ממש גזור באמת לכתחלה אם אתה מתירו כך יבוא להתכוין משא״כ העלאה בעלמא אין דרך להתחמם כו׳ ל״ג ובשבת מ״ז ב׳ רבא דהדר דיש בלא״ה קושיא משאצ״ל כמ״ש התוס׳ שם ד״ה דכל ורש״י ד״ה מוכרין לובש״ו להראותו בשוק תיקן זה כיש מתירין בי״ד אבל לפסק הלכה כל ד״ת אסור לכתחלה אטו מתכוין א״נ מראית עין הרואה משא״כ ת״כ ומ״כ נושאין על כתפיהם ל״ש מ״ע והצנועים כולי ואין להאריך: