פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שלד:א

משום עט״ז הביא תוס׳ שבת מ״ד א׳ ד״ה מתוך ובתוס׳ ישנים יומא פ״ה משמע דממון כ״ז שאין מציל אין טרוד ולא ישכח ויכבה שוגג משא״כ מת כ״ז שאין מציל טרוד בצערו ובהול על מתו וישכח שוגג ויכבה התירו לו הצלת המת באיסור קל טילטול תו אין טרוד ואין כ״כ טורח בהוצאת המת ולא ישכח והתוס׳ כאן אפשר כתבו זה דתינח לר״י משאצ״ל מ״ה משא״כ לר״ש משאצ״ל דרבנן למה התירו איסור מוקצה להדיא בשביל חששא דשוגג משאצ״ל דרבנן ש״מ דכאן במת חי לא שרית יבוא לכבות ודאי מזיד שהוא איסור חמור אע״ג שהוא מדרבנן מטילטול הקל מיניה עסי׳ שי״א ס״א בט״ז ומ״א ומ״ש הט״ז כאן אסרינן ההיתר היינו דברים המותרי׳ בטילטול ולחצר המעורב ובמת שרינן טילטול מוקצה ויש חסרון תיבה אי ל״א נתיר וע׳ אות ב׳ ושם יבואר עוד אי״ה ובחידושינו כתבנו מזה:

עב״ח כתב בשחרית אם לאחר חצות אע״ג שלא אכל עדיין אין מציל כ״א סעודה א׳ ובע״ש הניח בצ״ע והנה שלש סעודות מחויב אע״פ שעבר זמנם כבסי׳ רצ״א ועסי׳ רע״ד במ״א ב׳ ורש״י פי׳ קודם אכילה וקודם סעודה דלא כר״ח שם ומ״ש אכילה וסעודה י״ל כי בברייתא שם ק״ז א׳ כלים שאכל ערבית מדיחין לאכול שחרית שחרית לאכול בצהרים בצהרים לאכול במנחה ואף דאין הלכה כר״ח הנך רואה דרכן היה לאכול פת שחרית ועיקר הסעודה בשש בצהרים (צהר יום שהשמש בתוקפו) ולכן פירש שחרית אע״פ שכבר אכל כל שהוא קודם עיקר הסעודה כו׳ ומה דתנן לילי שבת ושחרית ולא תנן ערבית ושחרית כברייתא י״ל ולדינא אי״ה יבואר באות ג״ד ובמ״א מזה: