פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שכ:ז

ולר״ת עט״ז ט״ס בש״ע ר״ת כי סובר דכאוכל דמי רק בוסר אסור לדידיה כבס״ה ורבינו חננאל צ״ל כי סובר דאין הלכה כרב ושמואל רק כר׳ יוחנן שבת קמ״ה א׳ דאף לקדירה אסור ואף בי״ט אסור דלא כיש מעמידין דברי רב ושמואל בי״ט הא בשבת אסור (בי״ט אף מלאכה ד״ה מותר כברירה וכדומה בתק״י) וא״כ קשה על המחבר בכאן הביא דברי ר״ח משמע בי״ט נמי לית הלכה דשרי (ע׳ תוס׳ קמ״ה א׳ ד״ה ור׳ יוחנן) ובי״ט סתם דשרי עט״ז ומ״א שם אות א״ב. וי״ל דר״ח אוסר מטעם בורר בשני מיני אוכלי עמ״א שי״ט י״ו ובי״ט ברירה מותר ובאמת צ״ע כי י״ל משקה לאוכל כאוכל דמי היינו באשכול לאו בורר דמין א׳ הוי ובשלקות למימיהן בסוחט לאכול מיד ובט״ז אות ד׳ הא לאחר זמן בשלקות אסור דהוי ב׳ מינים ולהמ״א ז׳ נהפוך הוא ופרי. והבן וצ״ע. ומ״ש לשון נמי קשה כמ״ש בסמוך י״ל זה דל״ת כבשים חמור דהוי בורר והעד דהמחבר כתב כבשים לאוכל שרי הא כ״ש מענבים ש״מ כדאמרן ותראה שאדונינו ז״ל רמז בכאן דכבשים יצאו מעצמן מותרים היינו לד״ה אף לר״י דכבשים נמי חייב חטאת אפ״ה יצאו מעצמן י״ל מותרים וזיתים יצאו מעצמן אסורים כ״ש דלאוכל אסור לר״ח ע׳ רי״ף. אבל אנן פסקינן דכבשים למימיהן פטור אבל אסור דלאו אורחייהו בהכין כתוס׳ שם ובלבוש דלאו מגופן כרש״י ובסט״ו כתב מים בבגד לאו דם דהולך לאיבוד הא לא״ה אף מעלמא דש וכמ״ש הרא״ש ז״ל מקכ״ח ב׳ יש סחיטה בשער או לאו הא לכ״ע חייב מעלמא ועמ״ש בט״ז מזה: