פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שא:כז

כובע עט״ז האריך שבת קל״ח ב׳ ועירובין ק״ב ב׳ והמתבאר שם דלכ״א מהפירושים קולא וחומרא לרש״י קולא כל שמהודק ברצועה או אין דרך לילך בגילוי ראש שרי אף באהל טפח ומה״ט שרביב גלימא טפח להלן מראשו שרי וטעם היתר כי אהל עראי דרבנן וכה״ג הואיל ועל ראשו ליכא אהל כו׳ או דאין אהל בלא מחיצות עט״ז שט״ו אות ח׳ יע״ש ומיהו שרבב גלימא על ראשו דיש גג טפח ותלוי לפניו הוי אהל עראי ממש גג ומחיצות וע״כ היתר ראשון הואיל ועל הראש ליכא אהל הנותר ג״כ שרי (הא דאמר ה״נ דמיחייב י״ל מכת מרדות ולמסקנא שרי) וחומרא כל שאין מהודק אסור אף נכפף ואף אין טפח ואף היה כבר על ראשו מע״ש אסור לצאת לרה״ר בשבת שמא יפול ואתי לאתויי ד״א ברה״ר ולר״ח ולר״ת דל״ג אלא קולא כל שאין טפח כו׳ שרי ולא חיישינן כלל דלמא נפיל ואתי לאתויי ד״א וכמו שכתב הב״ח ז״ל ומוכרח הוא מדלא פירש כפשוטו הא דמיהדק כפירש״י רק משום אהל וחומרא אף מיהדק אסור והמחבר בסעיף מ״ם פסק כר״ח ור״ת ור״מ ז״ל פכ״ב מהלכות שבת הי״ד וברי״ף גרס אלא וי״ל דאין חולק על רבו ז״ל וה״פ סייאנ״א כובע של לבד כפירש״י ז״ל וכ״פ באלפס רש״י שם וקשה הוא ומשני ל׳ק יש טפח אסור אין טפח שרי ומאי קמשמע לן באין טפח פשיטא שרי וצריך לומר דלא חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי ד״א ואף לבד דאין מונח כל כך יפה יפה על הראש אפי׳ הכי לא חיישינן שמא נפיל כו׳ והקשה אלא מעתה שרבב כו׳ אלא הדר ביה ממה דהוה אמר מעיקרא סייאנ״א שרי באין טפח ולא חיישינן דלמא נפיל דודאי חיישינן דלמא נפיל (ואי בקשור או אסור לילך כגילוי הראש גם זה פשוט ליה) אלא אידי ואידי ביש טפח והא דמיהדק קשה מאד כגג הוי אהל עראי ונכפף קצת אע״ג דקשה קצת לא הוי אהל עראי (עיין נ״ץ מזה) וכ״ה לשון הר״מ ז״ל שם והיה השפה קשה ביות״ר כמו גג אסור הא לא״ה אף קשה קצת ובולט טפח שרי וא״ש נמי דל״ק התם לא מיהדק כמ״ש בחה״ר והר״ן דקאי נמי אסייאנ״א והדר ממה דהוה אמר מעיקרא ועם זה א״ש שהמ״מ שם הביא בכיון מלת אל״א וכדאמרן. ועם זה יתיישב דלא ליהוי דברי המחבר כזיכה שטרא לבי תרי דאף דפסק בסעיף מ״ם כר״ת ור״מ ור״ח אפ״ה כתב בסמ״א יש מי שאוסר וכן הלכה דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי ארבע אמות ברה״ר וכדכתיבנא:

והט״ז ז״ל חילק בין בריט״ל שלנו לקפלו״ש שהבריט״ל אין מסוים איזה אהל ואיזה לכיסוי הראש וגם אין מתכוין לאהל רק לכיסוי הראש ומש״ה שרי לר״ח הא קפלוש או מה שקורין הו״ט יש איסור לר״ת אם מצא סביב מראשו טפח וקשה ביותר (ומיהו אותן שעושין קיפול בהו״ט וקפלו״ש כעין מגן משולש אפשר דאין ברוחבו טפח אף שיצא טפח מראשו בעינן ארוך ורוחבו טפח ואי״ה בשט״ו יבואר זה) ובריט״ל נמי חוץ לעירוב אסור כרש״י שמא אתי לאתויי ד״א ברה״ר וכרמלית עסי׳ ש״ג סי״ח. וראיתי להנ״ץ ז״ל כתב דכרמלית ספק דרבנן סמכינן אר״ת ור״ח ובשיטת רבו הב״ח ז״ל אמרה דסובר דלר״ח ור״ת אין חשש כלל שמא יפול עד שהוקשה לו להב״ח ז״ל מאי אלא מעתה יע״ש משא״כ להמחבר דפסק לשתיהן וכמ״ש כאן וכמה פעמים מצינו במשלף דלמא נפיל ואתי לאתויי ד״א ברה״ר נראה פסק אדונינו הט״ז ז״ל יפה חוץ לעירוב יש לאסור וצ״ע על מה סומכין העולם בזה. ומה שאמרו בגמרא ל״ק הא וכמ״ש כו׳ ולא אמר ל״ק הא דעשוי כיסוי הראש ושפה ניכרת כעין הו״ט וקפלו״ש אסור והא דאין ניכר כבריט״ל שלנו אפשר צורת סייאנ״א הוא בניכר כאמור. ומ״ש הט״ז מה שהיקל המחבר בסמ״א ביצא מע״ש ה״ה באין טפח או נכפף וחדא מינייהו נקיט:

ומ״ש פנטינ״ש ומסעיף זיי״ן לא יצא קטן במנעל גדול אף דאין דרך לילך יחף י״ל דא״א להלך בה מתוך גודלו חיישינן טפי דלמא אתי לאתויי ד״א ברה״ר עמש״ל בזה: