פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב רסג:ג

וכ״ש במ״ש כו׳ עט״ז הביא תשובה. והנה מדבריו הקדושים אנו למידין כמה הילכתא גבורתא א׳ שאין איסור אמירה כ״א שאסור לכל ישראל ואף ע״ג אמירה לעכו״ם שבות אע״פ שעכו״ם עושה בהיתר הכא כיון של ישראל חבירו מותר לא גזרו אמירה בזה ולפ״ז מותר לומר לכהן דילך ישראל למקום טומאת מת ולהביא לו משם חפציו וכדומה ובאמת לא הזכירו פוסקים מדין זה לאיסור וכעת לא מצאתיו ולטעם הט״ז נכון הוא משא״כ לטעם ברגני״ן לא הוי היתר. אלא שיש לראות נימא שלוחו של אדם כמותו וכ״ש למ״ד היכא דהשליח אין בר חיובא המשלח חייב וי״ל. ועב״י ס״ס רמ״ד בשם סמ״ג מל״ת ע״ה כל מלאכה לא יעשה בהם ע״י אחרים ג״כ. ובמוצאי שבת חשיכה קודם הבדלה אין איסור רק מדרבנן ומותר לומר לחבירו שיעשה מלאכה הואיל ואין איסור לחבירו האמירה מותרת כמו בע״ש ומשמע הא כשאסור לכל ישראל אסור האמירה לעכו״ם אף בדרבנן ועי״ד סימן רצ״ו סעיף ס״ט בכלאי הכרם בח״ל דרבנן מותר לתינוק עכו״ם לא לגדול ובסימן רצ״ז אות א׳ מזה בהלכות כלאי זרעים וברצ״ז הלכות כלאי בהמה בש״ך אות ג״ד ועיין לקמן ש״ז במ״א אות כ״ט. ובט״ז רצ״ו אות כ״א דבאיסור תורה אף לקטן עכו״ם אסור ובאיסור דרבנן לתינוק עכו״ם מותר יע״ש ובאמת מ״ש המחבר שם דמותר לתינוק עכו״ם נלמד משבת קל״ט א׳ רב משרשיא כו׳ כמ״ש באר הגולה ק״כ וי״ל התם כשותא בכרמא מותר בח״ל כר״ט ולא הוי בני תורה במקום רב משרשיא כמ״ש התוספות שם ד״ה רב עמרם ומש״ה מותר לתינוק עכו״ם. ועיין פי״ג ה״ג מה׳ שכירות ומ״מ שם שיש פסקו לקולא בעיא דבבא מציעא צ״א ויש לחומרא וכ״כ הב״י בי״ד רצ״ז לחומרא וצריך טעם למה דספק דרבנן הוא וברא״ש ב״מ שם דפשיטא ליה יע״ש והיה נראה לומר דבי״ט אסמכוה אקרא כל מלאכה לא יעשה בהם אפילו ע״י עכו״ם כמ״ש הסמ״ג הביאו הב״י כאן בס״ס רמ״ד ומיבעיא לן אי יליף שאר איסורים מיניה או לאו וא״כ אי יליף שאר איסורין הוה כעין של תורה מדאסמכוה אקרא וכבר כתבנו בפתיחה כוללת דאסמכתא רצו חז״ל להיות עליו דין תורה מעפ״י התורה אשר יורוך (ול״ש הכי אתני) ובאיסור דרבנן לגמרי היה מקום לומר דספיקא לקולא בשאר איסורין וכן מוכחין קצת דברי רמ״א בי״ד רצ״ז ה׳ כלאי בהמה ס״ד אמירה לעכו״ם באיסור לאו משמע בדרבנן לא אלא ברצ״ו סעיף ס״ט מבואר דלעכו״ם גדול אסור בדרכנו ונאמר מ״ש כאן כלאי לאסור אף בתינוק עכו״ם ובח״מ של״ח ס״ו כתכ הר״ב בהג״ה דאמירה לעכו״ם אסור כמו בשבת וא״כ אף באיסור דרבנן אסור אמירה לעכו״ם כמו בשבת אם אין בו צורך הרבה כבסי׳ ש״ז ס״ה יע״ש. ומההיא דשבת קל״ט משמע דלגדול אסור נפשטא בעיין דב״מ צ׳ ואין להאריך כאן ואי״ה בס״ז יבואר עוד בזה. ועיין אה״ע סימן ה׳ ב״ש אות ט״ז בזה:

ויש לראות א״כ שבות דשבות בשבת לתינוק עכו״ם לשתרי כמו ההיא דשבת קל״ט א׳ בר״ב משרשיא מאחר דאנן קיי״ל דבשאר איסורים שוה לשבת ולא שמענו זה מעולם להתיר שבות דשבות בתינוק עכו״ם אם לא לצורך מצוה וצורך גדול ומקצת חולי כבסי׳ ש״ז ס״ה. וצ״ע כעת בזה:

ודע דהלבוש בהג״ה כתב דבע״ש משום נדר הוא דאסור בתוס׳ ואי בעי מצי מיתשל על נדרו ודמי לבורגנין שיש היתר עכשיו משא״כ במ״ש הביאו הא״ר אות ל״ח ומ״א בזה. ועסי׳ רס״א במ״א אות ח׳ ואות יו״ד ומשמע לכאורה דמתחלת השקיעה אם קבלו לתוספת הוי ד״ת ומפלג המנחה עד תחלת השקיעה הוי מד״ס אם קבלו בנדר וצ״ע ואי״ה במקום אחר יבואר מענין נדרים כה״ג אין להאריך. עסי׳ תקס״ב:

ומ״ש הט״ז בריש דבריו משבת ק״ן ב׳ וקנ״א א׳ הנה המעיין בר״ן כתב בביאור טעם היתר שמור פירות שבתחומך מטעם דלישראל חבירו אין איסור מותר לזה לומר לו ה״ה מי שקיבל שבת כו׳ וכ״כ בחה״ר בשבע שיטות קנ״א א׳ אהא דשמואל דמותר מטעם דלישראל חבירו מותר הוא אין איסור באמירתו וה״ה מי שקיבל שבת כו׳ והב״י השמיט תיבות אלו דסובר אף אם נאמר מטעם בורגנין כמ״ש הר״ן מ״מ נלמוד מי שקיבל שבת דיש ג״כ היתר אלו לא קיבל שבת או מצי שבת למיתשל על נדרו כמ״ש הלבוש (עיין בס׳ חמד משה מ״ש שם והביא תוס׳ ק״ן ב׳ ד״ה אבל מחשיך יע״ש) ומיהו לומר לעכו״ם ברור לי פירות שחוץ לתחום לילך העכו״ם בשבת אסור אף שיש היתר ע״י בורגני״ן כמ״ש בחה״ר שם דהיתר דע״י בורגני״ן ל״ש אלא לענין אמירה לבד מותר לומר לחבירו לך עמי למחר לכרך פלוני חוץ לתחום ולא הוי דיבור של חול הואיל ויש היתר ע״י בורגני״ן אלו הוה אף בשבת כמ״ש בחה״ר ק״ן ויבואר אי״ה בש״ו וש״ז אבל לומר לעכו״ם שילך בשבת חוץ לתחום לא מהני היתר דבורגני״ן והא דביצה כ״ה א׳ ובסימן תקט״ו ס״ה ושכ״ה ס״ח פירות שבאו חוץ לתחום אסורין למי שהובא בשבילו וכל שכן שאסור לאמר לו להביאן בי״ט ושבת ולא מהני היתר אמירה והחשכה כ״א לאחר השבת לא בשבת גופא כדאמרן וא״כ צ״ע איך ס״ד טעמא דמי שקיבל שבת מותר לאמר לחבירו מטעם היתר אי לא קיבל דומיא דבורגני״ן הא בשבת ודאי אסור ודאי אין להחמיר בעכו״ם יותר מישראל כמ״ש בחה״ר קנ״א א׳ דמה״ט מותר לומר לעכו״ם שמור פירות שתוך התחום אם עכו״ם שם דלא גרע מישראל ולטעם הט״ז א״ש כל שישראל חבירו עושה בהיתר אף דלדידיה אסור רשאי לומר לו אף בשבת ה״ה כאן משא״כ לעכו״ם אף שאין מצווה על שבת מ״מ לישראל אסור לכן אם עושה עכו״ם כן בשבת אף שהיה היתר ע״י בורגני״ן אסור לישראל לומר לו ואם עשה אסור ליהנות מאותו מלאכה בשבת. ועדיין צ״ע דהתם שמור פירות אין עושה חבירו מלאכה בשמירה ואף דלדידיה א״א לשמור שרי משא״כ לצוות לעשות מלאכה וכ״ש ליהנות מאותה מלאכה בשבת לא הוזכר בחה״ר רק שמותר לומר לעשות לו מלאכה ואפשר דבשבת אסור ליהנות ממעשה שבת דלדידיה שבת הוא. ומה שהביא בחה״ר ראיה מימרא דשמואל מקנ״א א׳ לומר אף בשבת שרי צ״ע כעת ועיין סי׳ ש״ח במ״א אות י״ב ואי״ה שם יבואר בזה יע״ש:

והוי יודע דלטעם הלבוש דה״נ אי בעי מיתשל על נדרו והוי בידו כמו בורגנין אי הוה בורגנין א״כ י״ל דוקא ביחיד המקבל שבת הא ציבור שקבלו שבת אסור לא׳ מהם לומר לעכו״ם לעשות מלאכה דא״נ מיתשל היחיד נגרר אחר הרוב ולאו ברשותיה כבסעיף י״ב אלא דברס״א במ״א אות זיי״ן משמע אף ציבור שקבלו שבת יכול היחיד לומר לעכו״ם להדליק נר שלא לצורך שבת מטעם דיש מקומות שלא קבלו שבת ודמיא לאינהו מיכל אכלו כו׳ א״כ אין צורך כאן לילפותא דשמור פירות שבתחומך וגם למה חולק הר״ן בזה ודחי ליה כו׳ וצ״ע. עוד אבאר לך שבמוצאי שבת אין היחיד נגרר אחר הרוב אעפ״י שכולם לא התפללו ולא הבדילו יכול היחיד להבדיל ולעשות מלאכה עסי׳ רצ״ט ס״י והטעם דקיל איסוריה דמ״ש מהכנסת שבת לענין זה ויבואר עוד אי״ה ברצ״ט וכאן אין להאריך:

כתב רש״ל בתשובה סימן פ״ה אין להדליק בנר חרס ישן על השולחן יע״ש ובאיש עני שאין לו ודאי מותר ממה שיתבטל מנר שבת דהוא חובה: