פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב רנו:א

כשהיו ישראל בישובן הוא לשון המחבר ולשון הר״מ ז״ל פ״ה מה״ש הי״ח כל מדינו׳ ועיירו׳ של ישראל כו׳ ובהלכה ך׳ וכ״א במ״ש תוקעין וי״ט ע״ש תוקעין ועמ״א שיש חולקין במ״ש לא היו תוקעין ועתה מנהג נכון שיקרא ברכו במ״ש שידעו שקודם לכן אסור במלאכה וי״ט ער״ש ראוי להקדים לקרוא ברכו או קבלת שבת בע״י גדול כפי מ״ש המ״א בריש סימן תקכ״ז דסמוך לחשיכה אסור מ״ה לבשל מי״ט לשבת דל״ש הואיל ובשאלינ״ט יזהר ליתן לתוך התנור שיהא ראוי לאכול מבע״י עכ״פ כמאב״ד וכדבעינן למימר לקמן אי״ה בסימן רצ״ט במ״א בדיני שהייה והטמנה בזה יע״ש:

והוי יודע דבגמרא שבת ל״ה ב׳ ושוהה כדי לצלות דג קטן או להדביק פת בתנור ופירש״י ויש שהות שיקרמו פניה שהיו ממהרין להוסיף מחול על הקודש העתיקו המ״מ שם והפרישה יע״ש ומ״ש הפרישה שיקרמו פניה קודם חשיכה ר״ל קודם ביה״ש נ״מ למ״ד ספק תורה לחומרא מ״ה כודאי אלא שאין לוקין עליו פשיטא דהכין הוא אפי׳ למ״ד מדרבנן מ״מ בכרת י״ל ד״ת ובלא״ה י״ל ספק כזה הוה מ״ה דספק חסרון חכמה וידיעה הוה קצת ואי״ה ברס״א אבאר עוד ומ״ש שוהה כדי לצלות דג קטן שיעורא נקיט ובב״ח ראיתי כתוב לאמר כמאב״ד ולא זכיתי להבין דבריו ז״ל שהרי רש״י פירש בתוספת שבת אין קפידא וכאמור ומה שקשה איך רודה בשבת עיין חה״ר כאן ומ״מ שם ועסי׳ רנ״ד ס״ה בהדביק בהיתר שרי ובתנורים שלנו מותר יותר מג׳ סעודות ועמ״א שם אות י״ו ואות כ״ג באופן דנמצינו למידין שכל מה שאמרו ברנ״ג ורנ״ד דצריך מבע״י הא בתו׳ שבת שרי וביה״ש אסור וכאמור:

ובסימן רס״א יבואר אי״ה כמה הוא תוספת שבת ואם הוא מ״ה וגבי י״ט ג״כ אי הוי מ״ה ואם קיבל שבת בע״י גדול אי הוי קבלה: גם צ״ע האופה בעי״ט לצורך עכו״ם פת וכדומה אי שרי קודם חשיכה בלא קרימת פנים מבע״י דשמא לא גזרו כל הנך ברנ״ג ורנ״ד אלא בשבת דאיכא כרת וסקילה לא בי״ט דאיסור לאו צ״ע כעת ואי״ה. יבואר בה׳ י״ט עוד מזה: