פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב רמה:ב

היכא עט״ז. יש בכאן ענין עמוק ולי העני אשר דרכי החכמה נעלמו ממנו בהכרח צריך להאריך קצת: בע״ז כ״ב א׳ ברייתא קבלו שדה בשותפות לא יאמר טול בשבת ואני בחול והתנו שרי ואם באו לחשבון אסור רש״י פירש לאו אהתנו ועשה כלומר מפני ב׳ דברים א׳ דסובל יותר כפירוש הראב״ד דאהתנו קאי דעלה קאי ב׳ חשבון משמע בפירוש לא בימים: והר״א ז״ל הביאו הר״ן ספ״ק דע״ז מפרש אהתנו וחשבון היינו בפירות דיאמר העכו״ם מל״א לי בחול מה שנטלת יותר וכ״ש אם ישראל אומר כן לעכו״ם בהיפוך (עב״ח) ולרש״י א״ש מה דדייק שם הא סתמא שרי כמ״ש התוס׳ שם ד״ה ואם וסיימו בכ״ל ענין ר״ל ל״מ התנו וחשבו״ן דרש״י דמזכיר יום שבת ויום חול שרי דאפי׳ חשבון מהפירות מל״א ל״י שרי ולהר״א ז״ל תי׳ הר״ן דסובר דסתמא רבותא טפי יע״ש. והר״מ ז״ל בה״ש פרק ששי הי״ז התנו בין רב או מעט שרי לא התנו אסור והשמיט באו לחשבון פי׳ המ״מ דכפירש״י ס״ל בלא התנו ובעיא לחומרא א״כ אף סתמא אסור וכ״ש באו לחשבון הימי״ם. ובהתנו מעיקרא בין רב או מעט וחשבון הפירות אח״כ נסתפק מהרי״א אי יודה הר״מ להר״א דאסור או שרי והוכיח דחולק ושרי אף חשבון הפירות דאל״כ אמאי השמיט חשבון ויפרש כס״א דכן מסתבר יותר דאהתנו דעלה קאי וכ״ת מפני קושיות התוס׳ והר״ן מה דייק כו׳ א״ש מקשה על התלמודא גופא אמאי לא מפרש כר״א ולא יסתרו רישא לסיפא ונפשוט סתמא אסור ש״מ דפשיט לתלמודא בהתנו בין רב ומעט דאף באו אח״כ לחשבון הפירות שרי וכן סתם בש״ע כאן לר״מ. וכתב זה לאפוקי מב״ח שהקשה על הב״י ואמר דהר״מ מודה לר״א כו׳ ותיבת דמ״ה לי צ״ל מל״א לי:

אמנם כן בי״ד רצ״ד סי״ג עכו״ם וישראל שותפין בערלה לא התנו אסור התנו מותר ובלבד שלא יבאו לחשבון הפירות כמה אכלת בערלה והם דברי הר״מ ז״ל פרק עשירי ממ״א הלכה י״ד ומשמע כראב״ד ויהיו דברי הש״ע סתורין משבת לכאן דאף שמפרש בגמרא כר״ן דבערלה דחמור פשיטא דבעינן התנו ומעשה דרבא בהתנו הוה מ״מ באו לחשבו״ן הפירות אחד הוא בין לל״ק או לל״ב. והש״ך שם אות כ״ז יישב דברי הר״מ ז״ל בלא יסתרו משבת למ״א ומה יעשה האדון ז״ל בדברי המחבר. ולי ההדיוט הכותב י״ל כמ״ש הלח״מ שם במ״א ובלבד שלא יבאו לחשבון מסברא אמר כן בערלה דחמירי משבת דנהנה מחליפי איסור ולא היה טועה רבא להתיר ערלה בלא תנאי ואכסוף להר״מ יע״ש א״כ דברי המחבר מיושבין כדכתיבנא אבל לומר דכאן אין מזכיר שבת ושם מזכיר ומל״א לי דזה דוחק דא״כ היה להשמיענו כאן דכה״ג אסור. וזה דעת הט״ז בש״ע כאן:

אבל לשון הר״מ ז״ל בפ״י ממ״א הי״ד ז״ל אם התנו שני ערלה ושני היתר (היינו בין רב ומעט) מותר ולא התנו אסור ובלבד שלא יבואו לחשבון שיחשוב כמה פירות אכל העכו״ם בערלה שיאכל הישראל נגד אותן הפירות אם התנו כז״ה אסור כמחליף כו׳ ומב״ח בי״ד משמע דפירש דבריו ובלבד דהתנו מתחיל כז״ה (או בזה בבי״ת) שיחשבו הפירות ואח״כ בחלוקה חושבין הפירות אסור הא התנו סתמא שנים נגד שנים ואח״כ חושבין הפירות שרי דעכו״ם מיותר מתנה ומעתה דברי הר״מ אין סותרין דבה״ש כ״כ הן רב או מעט בתנאי הא התנו בפירות אסור מ״מ דברי הב״ח סתורין בא״ח כתב דמודים לר״מ וכאן כתב לר״מ מותר כל שהתנו תחלה שנים נגד שנים: ולפי דברי הב״ח התרעם על המחבר בי״ד למה לא כתב התנו ולא עוד שהר״ן כתב ובלבד אחר לא התנו דלא הטעה בהתנו סתמא אסור אח״כ בחשבון הפירות המחבר שינה כתב לא התנו אסור התנה מותר ובלבד כו׳ והשמיט התנה כז״ה ע״כ כתב הט״ז שם אות כ׳ שדעת המחבר בש״ע דר״מ לרבותא כתב כז״ה אע״ג שהיה תנאי בתחלה מ״מ כז״ה אסור וכ״ש כשתנאי היה סתמא ואח״כ פירות הוה הערמה. ולהמחבר זה מסברא בערלה דחמור ובשבת שרי בכל ענין אף חשבון הפירות אח״כ כמ״ש הלח״מ הביאותיו לעיל. אבל הט״ז ז״ל סובר כפירוש הר״מ ז״ל אף בשבת לחומרא דאם התנה בתחלה בפירות דאסור דזה רבותא יותר לדבריו וכ״ש התנו סתמא ואח״כ חשבון הפירות דאסור ודלא כהמחבר בא״ח כאן ס״ב דאי כב״ח כז״ה דוקא ולשמיענו דתנאי סתמא שרי אח״כ בחשבון הפירות למה לא השמיענו כן בשבת ולפ״ד הט״ז ק״ק להמחבר: ודעת הש״ך שם כ״ז להר״מ כז״ה בתחלת התנאי אע״ג דאח״כ חלקו שנים נגד שנים אפשר אסור ולשון כמה אכ״ל קשה קצת: גם מ״ש הט״ז שם י״ט כמו לענין שבת היינו דאם בתחלה התנה פירות אף שאח״כ חלקו שנים כו׳ נמי אסור כש״ך. באופן שדברי הט״ז שרירין וקיימין. ובתו״ש אות ב׳ דהט״ז סותר שם דבריו שבכאן ואני העני תמה למה יעשה כה לכתוב מרורות על אדונינו הט״ז דנהירין ליה שבילי דכולה תלמודא גם מ״ש דהש״ך בי״ד כ״כ דהתנו תחלה אף דחשבון הפירות אח״כ שרי א״י מנין לו זה בש״ך. זהו מה שנראה לי בכאן ואי״ה במ״א אבאר עוד: ודברי הנ״ץ לא הבינותים כעת: ולמ״ש במ״א ב׳ י״ל דברי הש״ך בש״ע: