פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב ריג:ג

שמכוונים עט״ז לאו מסברא דנפשיה כ״כ כי מבואר הוא בס״ג אלא מורה מקום הוא באמת לס״ג דמבואר בר״ה וכמה מקומות למ״ד מצות צריכות כוונה צריך כוונת שניהם.

יש לי העני בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י בסי׳ ס׳ סתם כדיעה א׳ דצריכות כוונה ובמ״א כ׳ דוקא ד״ת לא דרבנן והנה כל הברכות לבד בהמ״ז דרבנן להמחבר בסי׳ ר״ט ס״ג ודוחה לומר כל שהמצוה ד״ת אף הברכה צריכה כוונה ועסי׳ תקפ״ט י״א בדיבור צריך כוונה. ולומר דשאני העושה בעצמו בדרבנן א״צ כוונה אבל השומע מאחרים אף בדרבנן צריך כוונה לכאורה הא בורכא דבר״ה כ״ט ב׳ דאיק לה ש״מ התוקע לשיר מצות א״צ כוונה ופריך מעובר אחורי ביה״כ אם כיון ומאי קושיא שאני עושה משומע:

גם הר״מ ז״ל פ״א מה״ב הי״א כל השומע ממי שחייב דרבנן והוא חייב ד״ת א״י יע״ש ולא קאי כ״א בהמ״ז דשאר ברכות אף מעין שלש לדעתו דרבנן ומה בכך שהמצוה ד״ת ועכ״מ שם. ואף בענה אמן צריך שיהא חייב מ״ה ושם משמע דעניית אמן יוצא יותר כמברך ממש ומיהו לדידן בלא״ה צריך לענות אמן כבסי׳ רס״ו ס״ב. ומשכחת לפעמים דבעינן דוקא עניית אמן כבסי׳ רי״ט סד״ה ובטור דאחר שבירך הגומל ולא הוי ברכה לבטלה אז המחויב אם ענה אמן יצא וא״ל לא יצא. והנה ברכת המצות אע״פ שיצא מוציא לכאורה צריך המחויב לענות אמן כמו הגומל וי״ל התם אין מחוייב וכאן מחוייב מקרי מדין הערבות דמה״ט אע״פ שיצא מוציא. ואי״ה בסי׳ רי״ט אבאר עוד: