פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קעח:א

היה עט״ז הביא סוגיא דפסחים ק״א ב׳ ודבריו הקדושים צריכין ביאור א׳ מ״ש דרב חסדא ורב ששת בתרת״י פליגי להרא״ש ותוס׳ אינו כן אלא בין ר״ח ור״ש סוברים עקירה אע״ג דהוי הפסק לא יגרע מהיסח הדעת וכללא הוא דהיסח הדעת מזקיק לברכה ראשונה לא אחרונה למפרע וב׳ ברייתות מברכין למפרע עצה טובה או דלכתחלה צריך ברכה במקומן קודם שיעקרו (עמ״א ח׳ וכ״ה בר״ן פסחים שם עקרו צריך לברך במקומן לכתחלה קודם שיעקרו בדברים הצריכים במקומן לברך כדבעינן למימר לקמן אי״ה) ור״ח ור״ש ל״פ אלא בחדא היינו בצריכין לברך במקומן לר״ח א״צ בשינוי מקום ברכה ראשונה ולר״ש צריך אבל ברכה אחרונה למפרע אם עבר ויצא וחזר לכ״ע א״צ בין לר״ח ור״ש וכ״ה ברא״ש ותוס׳ פסחים וחולין דף פ״ו יע״ש. אבל להר״מ ז״ל הא בהא תליא דלר״ש דברים הצריכין במקומן ברכה ושינוי מקום כשחוזר צריך ברכה למפרע וממילא ברכה ראשונה כו׳ על מה שיאכל דגרע מהיסח הדעת דשינוי מקום עקירה וסילוק הוא וגרע גם כן מהב ונבריך בסימן קע״ט ס״א ולר״ח כיון דצריך ברכה במקומה לא הוי סילוק ולקיבעא קמא הדר וא״צ ברכה למפרע כשחוזר וה״ה דא״צ ברכה ראשונה על מה שיאכל ולדידיה אפשר למקריי״ה בתרת״י. גם מ״ש דלרי״ף ור״מ חיוב בדבר דצריך ברכה למפרע המעיין בדרישה כתב מפורש אומר דלרי״ף אין חיוב ברכה אחרונה רק להר״מ. ובאמת המעיין ברי״ף ור״ן פסחים ק״א ב׳ מבואר כדרישה דפירש עקר״ו וקתני (לפירש״י ורשב״ם דאם עקרו הא לא עקרו צריכין להתעכב ולברך במקומן אלמא בדברים הצריכין ברכה במקומן מיירי ועקרו במהירות מברכין כשיוצאין בהליכתן יע״ש) אבל הרי״ף פסק שם דפת ומיני דגן דוקא צריך במקומן ברכה (עיין ס״ה) אם כן עקרו אין להוכיח דהא אתמר הא לישנא אין עקר״ו אלא דייק דבדברים שא״צ ברכה במקומן למה לי ברכה למפרט יע״ש הרי בהדיא דר״ן כרא״ש בהא ומוכח עוד דלא הביא הרי״ף ז״ל הך תוספתא שהביא הר״מ ז״ל פ״ד מה״ב הלכה גה״ו (בהלכה ג׳ תוספתא חזר צריך ברכה למפרע ה״ד דין דר״ש הלכה ה׳ וכן פירות ושתייה כ״ע מודים בי׳ ויבואר אי״ה באות ג׳) אלמא להרי״ף כשהם יוצאין צריכין לברך ברכה למפרע עצה טובה כו׳ הא כשלא בירך וחזר מברך ברכה ראשונה ובהמ״ז עולה לשתיהן אמנם המחבר ז״ל לא ס״ל כן דאל״כ היה לפסוק הרי״ף ורא״ש בזה עכ״פ דהלכה כר״ש בברכה ראשונה אבל ברכה למפרע א״צ ש״מ דסובר דרי״ף כר״מ ס״ל וברייתא דת״כ חבירים שהיו מסובין לשתות יי״ן ועקר״ו כשחזרו א״צ לברך לאו כר״ן דגרם לה הרי״ף ות״כ דרבי יוחנן אלא דלא גרס לה כלל הרי״ף הך ת״כ וא״נ גריס לה אין גורס יי״ן לשיטתיה (דפת ומיני דגן טעון ברכה במקומו) ומיירי בעקר״ו לדברים הצריכים ברכה במקומן וכנראה ממרוצת הר״מ שם ואפ״ה פסק כר״ש והשתא רי״ף ור״מ בחדא שיטתא קיימי וכדאמרן. ומסתברא ליה לב״י דרי״ף ור״מ בחדא שיטתא קיימי דפשטי׳ משמע כן זהו מה שרצינו לבאר. ואי״ה לקמן ובמ״א אבאר עוד. עמ״ש אות ג׳: