פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קסח:ו

י״מ פת כו׳ עט״ז מה שמתרץ קושיית הב״ח כעין זה כתב הפרישה. והנה זה משום דמ״ה אין חייב בבהמ״ז כ״א כדי שביעה ממש הקילו בדרבנן אבל למ״ש הלבוש בקפ״ד ס״ו דבכביצה מ״ה חייב (עמ״א קפ״ד י״א) צ״ע למה הקילו כאן בספק ובעינן באחרים קובעים דהיינו ג׳ או ד׳ ביצים כמ״ש א״ר י״ז בשם ספר אור חדש יע״ש. ומיהו המוציא דרבנן הוי כבסי׳ קס״ז במ״א ז׳ וט״ז י׳ ועוד א״נ ד״ת מה לי המוציא או במ״מ:

אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י. דע דשלש ברכות בלחם גמור מ״ה הוא ויש להסתפק פת בכיסנין אם אכל כדי שביעה אי הוי מ״ה או מדרבנן ונ״מ באם מסופק אם בירך או לאו והנה פת לעקוכין עי״ד שכ״ט בש״ך אות ט׳ די״א עיסה במי פירות לאו לחם לחלה ה״ה לבהמ״ז לאו להם מיקרי ואין בשבע רק מדרבנן אטו לחם ד״ת ובלא שבע לא גזרו ולהמחבר שם הוי ד״ת וטרוקנין להטור סובר דמר בר רב אשי חולק ברכות ל״א א׳ עב״י כאן וכעכין הם פת גמור רק שרגילין לכוס אותם לתענוג ואין רגילין לאכול כדי שביעה מש״ה כל שלא קבע סעודה לא גזור הא כדי שביעה הוי מ״ה וכן פת שממלאין צוקר ושקדים פת גמור הוי באופן שכעכין ופת שממלאין כיסים אם כדי שביעה מ״ה חייב ובספק חייב לברך כבסי׳ קפ״ה ופת הנילוש במי פירות לרא״ש ספק הוא הואיל ואין חייב בחלה לאו לחם הוי ואם מסופק הוי ס״ס שמא בירך ושמא הלכה כרא״ש וס״ס בד״ת וספק א׳ בדרבנן די כמבואר בי״ד ק״י כה״ג וכובא דארעא ג״כ ספק הוא ובחידושינו ברכות ל״ה א׳ ומ״ב א׳ הערנו בזה. ובמ״א אות י״ו כתבנו דהוי מ״ה ושאני חלה יע״ש:

נסתפקתי באם שנים אכלו פת גמור וא׳ אכל פת כסנין כזית דא״צ לברך בהמ״ז אם יכול להוציא אותם ומה שהביאני לזה הוא מ״ש בקצ״ז במ״א וט״ז י״א ג׳ דכזית יכול להוציא אותם שאכל כ״ש דמ״ה ערבים רק שא״י לומר שאכלנו וכאן יכול לומר שאכלנו אלא דחז״ל לא החמירו עליו כזית לברך דליכא למיגזר אטו כ״ש דאין רגילין לקבוע עליו כו׳ ומ״מ שאכלנו יכול לומר א״ד כל דלא מחויב מדרבנן לא תקנו שיוציא אחרים דבב׳ שאכלו א״צ שאכלנו אפ״ה אין אחד מוציא חבירו אא״כ אכל כזית כמ״ש המ״א קצ״ז י״א כבסי׳ קצ״ג ס״א וטעמא נראה כי מדרבנן החמירו דלא הוי כ״כ ערבות הואיל ואי לא אכל לא מחויב הלכך בעינן שיהא חייב מדרבנן ה״ה כאן. ואי״ה יבואר עוד בקצ״ז י״א מזה ועמ״א קס״ז מ׳ ובמ״ש שם ובפתיחה כוללת מזה: