פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קסז:יז

ולא שרי לברך עט״ז חילק בשבת פת על הלחם יהיה אדם אין כאן שינוי משא״כ מצה שינוי ויין גם כן כיון דאין עיקרו בכך ואפילו במקדש על השכר רוב שתייתם ממנו אפ״ה א׳ מוציא אע״פ שיצא דלחם דוקא על הלחם יחיה האדם והמ״א אות מ״א כתב טעם אחר וברע״ג אות ג׳ כתב הט״ז כמ״א וגם במקדש על הפת יכול לברך המוציא ולהוציא אחרים ודוקא מקדש על היין אחר כך מברך המוציא א״י להוציא אם אין אוכל עמהם יע״ש ועא״ר אות כ״ח וב״ח וכ״ט ולבוש ברע״ג. ולי ההדיוט יש בכאן ספק א׳ כמו שאגיד:

נסתפקתי הא דקי״ל כל ישראל ערבים זה בזה ומש״ה אע״פ שיצא מוציא עמ״א מ׳ ור״ה כ״ט אם הוא דוקא בתור׳ שבכתב המפורש אבל תורה שבע״פ הלמ״מ או דרשא או אחד מי״ג מדות יש לומר ע״ז לא נכנסו בערבות וכה״ג לא אמרינן אע״פ שיצא מוציא. ומה שהביאני לזה הוא מ״ש הלבוש כאן ס״ט כיון שאין מצוה בפירוש לאכול פת לא מקרי חובה ועא״ר אות כ״ח בשם מי״ט דרשא דג׳ היום אסמכתא וע״ת הקשה יין דקידוש גם כן דרבנן יע״ש והנה יש לומר אדרבה חובה לאכול פת בשבת מן התורה עמ״א קפ״ח אות ט׳ משמע במחלוקת שנויה אי בשבת וי״ט חייב לאכול פת מ״ה אי לאו ולמ״ד מ״ה מכל מקום אין מפורש בקרא רק תורה שבע״פ לית בכלל ערבות משא״כ מידי דרבנן חמור טפי דהוי מ״ע או לאו גמור מ״ה במידי דרבנן ומהא אמינא לה בי״ד רל״ט בש״ך אות כ׳ דח״ש שבועה חיילא עליה ואיסור דרבנן אין שבועה חיילא עליה כמ״ש הרלב״ח סימן ק״ג יע״ש ה״ה כאן דכוותיה ואם כן פת אין מפורש מ״ה בכתב ולית ערבות וז״ש הלבוש שאין בפירוש ומ״מ מ״ה הוא משא״כ יין קידוש דרבנן יש בו מ״ע עפ״י התורה אשר יורוך וחמור מתורה שבע״פ ויש בו לרבות כדכתיבנא: