פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קנט:ח

אין עט״ז תוכן כוונתו ב״ב ס״ו א׳ פסק הר״מ כחכמים דקבע למחובר אפי׳ קבע לבסוף עשה כלי מן התורה הוי כלי ומטמא בדף נחתומין בכותל ע׳ ר״מ פי״א מה״כ הכ״ד ולמקוה פסק פ״ו ממקוואות דקבעו ולסוף חקק אין פוסל דשאיבה דרבנן הקילו אבל בחקק ולסוף קבע לא רצו להקל ושם ב״ב ס״ו ב׳ תיקו לענין הכשר זרעים ואגודה מתחלה למד מתיקו דאין ליטול מאבנים והראה מקום לפ״ה דפרה מ״ז (פ״ד דמקוואות מ״ה) דחקק ואח״כ קבע הוי כלי אף לקולא ה״ה בנט״י כן וע״ז הקשה הט״ז א׳ למה לכתחלה קאמר דאין ליטול נט״י מתיקו הא ספק נט״י לקולא וגם מ״ש לסוף דאם קבע ואח״כ חקק פסול לנט״י הא מ״ה כלי הוא בדף בטומאה כ״ש לנט״י לקולא דהוי כלי והא דאי פוסל מקוה נמי לקולא בדרבנן והכא והכא לקולא. והנה בסי׳ ק״ס סי״א וי״א אם יש לו מים אחרי׳ יטול דעת הר״מ ז״ל הא שרעקתא דמיא וכ״ש לעשות לכתחלה ספק דרבנן אין עושין אם יש מים אחרים עמ״א שם אות י״ג ועוד די״ל דלאו ק״ו הוא דמדרבנן בקבע ולבסוף חקק נתנו עליו דין קרקע הן לקולא והן לחומרא דלא יהיו דברי חז״ל כסותרים. והנה באותן אבנים שקבע ולסוף חקק לא מהני נט״י ולא טבילה בתוכו אף יהיה ארבעים סאה דמ״ה כלי הוי ומיהו ז״א בנט״י דרבנן ראוי להקל בטובל בו ויש מ׳ סאה כמו דאין פוסל מקוה ול״מ אם נט״י טבל ממ״נ אפי׳ טבילה לחוד מהני כה״ג והא דס״ח דלא מהני בכלי המחובר לקרקע דתלוש הוי ואח״כ חיברה הוי כתלוש וטבילה בתלוש ליכא וגם ידי נטילה לא יצא אע״ג דמושך ידיו במנא כשר לבה״ג הא מחובר אף דתלוש ולסוף חיברה גרע טפי דדמיא לטבילה וטבילה בשאובין ליכא אבל קבע ולסוף חקק י״ל דטביל׳ לחוד מהני אף דמ״ה תלוש הוי בדף נחתומין מ״מ בנט״י דרבנן הקילו כמו מקוה בצינור שקבע ולסוף חקק דאין פוסל כו׳ ועא״ר אות י״א בשם ע״ח דאפי׳ יע״ש משמע כ״ש מחובר ואח״כ חקק וצ״ע וע׳ ר״מ פי׳ המשנה פ״ה דפרה מ״ז מריהטת לשונו משמע שוקת הר אבנים ועשה בו חפירה לקבל המים ולזה אין ממלאין משמע הא אבן חלוש וקבע ואח״כ חקק הוי כלי מ״ה ואף לקולא ומיהו בחיבורו לא משמע כן פ״ו מה״פ ה״ג וכ״כ הר״ש שם אבן תלוש וחברה ואח״כ חקק אין ממלאין והיינו מדרבנן נתנו עליה דין מחובר ממש הן לחומרא או לקולא ואף בדרבנן וכאמור. ומיהו הפרש יש בין חפר בהר ועשה בית קיבול ומקום ברזא ונטל ממנו ודאי לאו נטילה כלל וחוזר ונוטל בברכה וטבילה פשיטא דמהני דהרי כקרקע ממש משא״כ אבן תלוש וקבע ואח״כ חקק וטבל בו כתבתי דמהני טבילה ואם נטל ממנו י״ל דחוזר ונוטל בלא ברכה. ועמ״ש אי״ה באות ט׳ י״א אי״ה ובמ״א אבאר עוד אי״ה בזה: