פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קנח:א

יטול עט״ז רש״י חולין ק״ו א׳ ד״ה נט״י הונהג״ה בחולין כצ״ל ערש״י ברי״ף וב״י. לי העני יש בכאן קצת קושיות והרהורי דברים אמרתי אשיחה וירוח לי הנה רש״י שבת י״ד א׳ ד״ה עסקניות פירש נוגעות בטינוף ונמאס דלא כפי׳ רבותיו יע״ש וא״כ היל״ל סרך תרומה והתם נט״י בעינן משום מיאוס ונקיות וכעין פי׳ התוס׳ שם חולין ד״ה מצות נקיות וא״ש טפי דהוי כעין חדא כו׳ ורש״י ד״ה מצות שתקנוה כפירוש חה״ר חדא סרך הנהיגו מעצמם כך ועוד חז״ל תקנוה (עמ״ש בפתיחה) הכל דלא כתוס׳ ונ״מ פת שלא הוכשר נילוש במי פירות וקבע סעודה עליה דמברך המוציא כמבואר בקס״ח ס״ז לטעם סרך טומאה הני לא מוכשר ולטעם גנאי תרומה הני נמי וי״ל לא פלוג. וסבור הייתי לומר דאין גוזרין גזירה לגזירה אבל בדררא דמיתה גוזרין כמה ומצינו שהחמירו חז״ל בחיוב מיתה שלא לאוקמיה אחזקה מדרבנן ולא לילך בתר רובא כמו משאל״ס וע׳ חולין קל״ד א׳ רש״י ד״ה אלא מיתה לא אוקמוה אחזקה והיינו מדרבנן ועפר״ח י״ד ק״י ופריי שם וה״נ החמירו כאן תרומה טמאה במיתה כמ״ש הלבוש כאן וכ״כ מהרש״א ז״ל בשבת י״ד א׳ ונאמר כיון שפסולה מדרבנן דין תורה יש לה מלא תסור וגזרו גזירה לגזירה כה״ג בחשש מיתה. שוב ראיתי שדבר זה לא ניתן להאמר כלל חדא דמבואר בשבת י״א ב׳ דאף בחיוב סקילה לא גזרו גזירה לגזירה בכרמלית יע״ש. ועוד אם אתנו רבנן שלא ללקות על לאו דלא תסור כ״ש דאתנו דלא לחייב מיתה על תרומה טמאה מדרבנן (עיין בשורש א׳ הגם שי״ל דלאו שבכללות כזה אפי׳ חדא לא לקי מ״מ מצינו דאתנו להקל בספיקו וכדומה ה״ה דלא ליחייב מיתה כ״ש עליה) ועוד שכולם הוקשו לתרומה טמאה רק עשה כמבואר בר״מ פ״ז מתרומות הא״ג ובחידושינו שבת כתבנו ישוב לזה:

בדברי קדשו של הלבוש ס״א יש לנו עיון דק כמו שאגיד כתב ז״ל עסקניות ושמא נגעו בטומאה ולאו אדעתיה ואסמכוהו אקרא דבנטילת ידים לבדה יטהרו דכתיב גבי זב כו׳ וכיון שחייבו חז״ל ואסמכוה אהאי קרא חייבין מן התורה לשמוע להם ועובר על לא תסור ע״כ ראה כמה עמקו מחשבותיו ז״ל. נקיט פירוש רבותיו של רש״י שבת י״ד א׳ וכמ״ש הר״מ סוף זבים עמ״ש בפתיחה ולא משום טינופת כפירש״י בשבת אלא כפרש״י חולין ונ״ בנילוש במי פירות כמש״ל ומסתייעא הדין מלתא ממ״ש רבא חולין מצוה לשמוע דברי ראב״ע וידיו לא שטף ולא אמר אסמכתא והתקדשתם בברכות ס״פ אלו דברים כקושיית הרשב״א בתה״א קנ״ו ב׳ (עמ״ש בפתיחה) ש״מ דרבא בא לתרץ קושיית רש״י שבת י״ד א׳ ד״ה עסקניות לא תסגי להו בנטילה כ״א בטבילה וממלת להו משמע דקושיא אחריתי הוא והיינו אף אם נאמר דמזהר זהיר באב הטומאה רק בראשון מ״מ היכן מצינו נטילה לטומאה והוי כחוכא ח״ו (וחולק עם הר״מ בהקדמה למס׳ ידים דסובר אף דנגע בטומאה די בנטילה) אלא ש״מ מטעם טינופת עיקר הטומאה ומש״ה סגי בנטילה (דלא כמ״ש בפתיחה דקושיא ג׳ אקושיא א׳ קאי מדכתכ רש״י מלת לה״ו היינו ידים לחודייהו) וע״ז תירץ רבא דמצאו סמך וידיו לא שטף דדי בכך בנטילה לבד״ה (לבדה נקיבה אנטילה קאי לא אידים ולא גופו דא״כ לבדם או לבד מ״ל והבן) ומ״ש חייבין מן התורה כפירש״י חולין אסמכתא כזו יותר חמורה זה מה שרצינו לבאר בכאן עמ״ש בפתיחה מזה באורך: