פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קלא:יד

אפי׳ עט״ז הנה בהג״א ספת״ה י״ל דסובר דעיקר כתי׳ קמא במגילה כ״ב ב׳ דבלא פיו״ר מדרבנן אסור כל שפניו דבוקה הא אצלוי שרי והיינו מדרבנן אטו פיו״ר ומינה למד הג״א דה״ה פיו״ר באצלוי על הרצפה או באין רצפה ודבוקה אסור דגזרינן ג״כ דהנך תלתא שוין כמ״ש הב״ח ז״ל. דחדא גזירה הוי. ועב״י הונח לו באיסור רצפה בפיו״ר אף באצלוי דדומה לרצפה בלא פישוט אבל באין רצפה הוקשה לו די״ל דאין דומה כלל ואפ״ה תי׳ די״ל דגזרינן יע״ש ולא אבין מ״ש הנ״ץ דמהג״א מבואר דבלא פיו״ר שרי ברצפה בלא אצלוי וא״י מנא ליה הא מ״ש הג״א אבל בלא פיו״ר כמו שש״ץ שלנו מותר היינו אצלוי ולמה נטה משיטת הב״ח רבו ז״ל. ולפ״ז הר״ב העתיק דברי הג״א בשלימות מטעם גזירה ומ״ש הר״ב אפילו באין אבן משכית ה״פ ל״מ ביש רצפה אסור בלא אצלוי בלא פיו״ר נמי. אלא דקשה למה השמיט דין זה דברצפה בלא פיו״ר אסור בלא אצלוי המפורש בגמרא בל״ק וכתב דברים דנפקא מיניה כו׳. וא״ש א״ו יציעו ביוה״כ כמ״ש באות ט״ו דלא ס״ל כלל סברת רב שרירא שהובא בב״י דסובר כל שיש רצפה אפי׳ נבנה עליה אסור דא״כ לא מהני עשבים כיון שיש רצפה הוי איסור תורה אלא כמ״ש ועפר״ח ולמ״ש א״ש. הפירוש השני י״ל בהר״ב דסובר כרב שרירא דבאין רצפה חיישינן שמא יש למטה רצפה ואסור מ״ה ומשום הכי מחששא זו אסור מדרבנן בלא אצלוי אבל באצלוי שרי אבל ביש רצפה לפניו אסור פיו״ר באצלוי מפני מראית העין שלא יהא נראה שמשתחוה לרצפה אבל בלא פיו״ר שרי אף בלא אצלוי וכל״ב רב בפיו״ר כו׳ ומנ״ץ למדתי דיש לדייק דבפיו״ר אסור ברצפה באצלוי מתי׳ שני רב בפיו״ר ופריך ליפול בלא פיו׳ר לא הוי משנה מנהגו ואכתי ליפול באצלוי קצת ש״מ דאסור כה״ג ובעשבים מותר משום דהפסק גמור הוי ול״ד לקרקע שאין מפסקת וכמ״ש המ״א אות כ״ב יע״ש וזה היפך דעת הר״מ ז״ל פ״ו מעכו״ם הז״ח דבפיו״ר כרצפה אצלוי מותר ובאין רצפה בלא אצלוי שרי אבל פניו לבד בדבוקה אסור ע״ג רצפה יע״ש. ופסק כתי׳ א׳ במגילה וה״א דלא נפל רב על אפי׳ לבד ע״י אצלוי לא הוי משני או אה״נ לא נפל על אפי׳ ממש דבוק ומ״מ ביוה״כ שמנהגינו רק ליפול על פניהם לא פיו״ר א״צ עשבים ועמ״ש אי״ה במ״א. ש״מ דהר״ב אוסר ע״פ לחוד דבוק וכן עושים ביוה״כ אסור הוא עמ״ש אי״ה בסמוך מזה:

ולפ״ז לכאורה לטעם גזירה בלא אצלוי בפיו״ר אסור אפי׳ בעשבים (ומחצלאות) דחדא גזירה הוי משא״כ לרב שרירא דלא גזרו רק באין רצפה חיישינן שמא למטה יש ואסור מ״ה (וברצפה באצלוי אסור מפני מראית העין) וכשיש עשבים הפסקה הוא כמ״א כ״ב שרי בלא הטייה כלל דלא גזרינן כלל אף חדא גזירה בז״ה ושאני ברצפה באצלוי דמ״ע יש (שבזה הונח לב״י). ולפ״ז נהפוך הוא להט״ז וראוי לגרוס אם יציעו דווקא והיינו וכן יעשו ביוה״כ ברצפה אם יציעו באצלוי אבל בלא עשבים אסור ברצפה באצלוי ג״כ דאי גרס א״ו יציעו לא א״ש כ״כ הלשון דלישנא דא״ו משמע תיקון אחר וז״א דרק התיקון כשיש רצפה להפסיק בעשבים וא״ם א״ש טפי וכן יעשה אצלוי כשיש רצפה א״ם יציעו עשבים ולמ״א לרב שרירא א״ש א״ו כלומר אצלוי או עשבים וא״צ אצלוי ולט״ז לא מהני עשבים בלא אצלוי כאמור:

וממה שאתה רואה בט״ז אות ט״ו הבין שדבריו בנוי״ם על אדני פז והשכל. והוא דסובר אף לטעם גזירה אפ״ה כשיש עשבים היכרא הוי ובלא אצלוי שרי דוגמא מ״ש פ״ק דפסחים ע״י שינוי זכור הוא וכדומה ולפ״ז ה״ה ברצפה כל ע״י עשבים שרי בלא אצלוי דמדכר דכיר ולא גזרינן כה״ג אטו בלא עשבים שהרי רואה השינוי שמציעים בכוונה עשבים ולפ״ז בהכרח גרסינן א״ו יציעו עשבים מדכתב הר״ב להפסיק בין הקרקע ולא בין הרצפ״ה (והמ״א כ״ב הבליע זה בין הרצפה). לכן פירש באין רצפה בלא אצלוי יציעו עשבים ול״ת דווקא כה״ג לזה כתב דזה מועיל אפי׳ ברצפה כל שיש עשבים ואפי׳ בלא אצלוי זכור הוא ולא אתי למטעי ולפ״ז מדויק היטב באות ט״ו או יציעו וזה מועיל אפי׳ ברצפה באין רצפה נמי צריך לזה והיינו בלא אצלוי. אחר כל הדברים האלה ראיתי שממ״ש האדון ז״ל בט״ז וכ״מ במרדכי ועיינתי שם ושם נאמר כתי׳ קמא קיי״ל דברצפה פניו לחוד אסור אא״כ אצלוי ושמעתי מש״ה נוהגים לשטוח עשבים ביוה״כ לכסות הרצפה שנופלים על פניהם יע״ש במגילה פרק הקורא ושם בלא פיו״ר א״נ פיו״ר אין ראיה דבלא פיו״ר הוי גזירה לגזירה אבל בפיו״ר אין לנו הוכחה משם להתיר ברצפה בעשבים כה״ג:

וא״כ דברי הר״ב כאן מתפרשין ביוה״כ נופלים על פניהם בלא פיו״ר איכא איסור דרבנן כמו פיו״ר בלא רצפה (כי זה לוקח מזה כמ״ש הב״ח) ע״כ ברצפה אצלוי בפנים לחוד או עשבים א״צ אצלוי דהוי ב׳ גזירות ועיין לבוש בכאן ולכאורה קצת סתירה מסעיף א׳ לס״ח דבס״ח כתב פיו״ר אסור באין רצפה בלא אצלוי הא פניו לבד שרי בלא רצפה בדבוק דב׳ גזירות ובס״ח כתב חז״ל אסרו בלא פיו״ר ואפי׳ אין שם רצפ״ה אם לא שנאמר או או קתני בלא פיו״ר ברצפה או בלא רצפה בפיו״ר וצ״ע: