פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קכח:ט

בלשון הקודש עט״ז כפי דעתי העניה האדון ז״ל כיון בכאן כוונה גדולה והוא בסוטה יליף הנך ג׳ דברים לה״ק ועמידה ונ״כ לחד תנא מג״ש ופנים להדי פנים וקול רם ממשמעות ושם המפורש ושמו כו׳ ועכ״מ פי״ד מה״ת הי״א דיליף כל הני מג״ש וא״י דרק שלש מג״ש ועלח״מ וי״ל בקול רם ופנים לפנים אפשר נמי מכה תברכו ונאמר (דברים א׳ כ״ז י״ב) וענו הלוים בקול רם ולבר״ך קאי נמי אלוים ורש״י פירש שם הפכו פניהם ועיין רא״ם שם וא״כ כולהו נפקו מג״ש כה תברכו חוץ שם המפורש כו׳ אבל הט״ז ז״ל בחר לו לימודים מפוזרים דכה תברכו פסק כר׳ יהודה בסוכה דמסתבר כה עיכובא ועמידה כרבי נתן דלשרת ולברך בשמו איתקוש ברכה לשירות שנאמר לעמוד לפני ה׳ לשרת ולברך בשמו איתקוש כו׳ ע״ש ובנשיאת כפים וישא אהרן ידיו ויברכם משמע כת״ק דהתם. והנך רואה דלרבי נתן היקש גמור הוי הך קרא (דברים יו״ד ח׳) ובקרא א׳ נאמר כן ודאי מסתברא דהיקש גמור הוי וראיתי להמ״ל פ״ד מה״ת ה״ט הקשה לרש״י (ויקרא ט׳ כ״ב) וישא אהרן יברכך יאר ישא דמסוטה יליף מה להלן כו׳ משמע דהתם לאו ברכת כהנים והנה התי׳ מבואר שם בכמה אנפי (וי״ל עוד דאהרן מעצמו נשא כפיו אבל לא שיהיה מצוה ועיכוב בכך ולכך יליף ג״ש) ואמנם מר׳ נתן דיליף הוא ובניו כל הימים מקיש בניו לו (דברים י״ח ה׳) יראה כרש״י בחומש דאי ויברכם ברכה אחרת אין שייך להקיש בניו לו דברכה זו אינה נוהגת כלל לדורות וקרא דהוא ובניו לא נזכר כלל ברכה כ״א שירות אלא דאיתקש ברכה לשירות מקרא (דברים יו״ד ח׳) והתם ברכת כהנים איתקש ועיין מ״ל ותבין דלכאורה מגמרא זו ראיה לרש״י וכדאמרן. והנה המחבר השמיט פנים להדי פנים ונתקשה בזה הפר״ח ותי׳ דסמך אסעיף כ״ג ומ״מ אמאי לא כללם כאן וי״ל הנך ד׳ עיכובא הוי ודיעבד לא יצא (בקול רם מג״ש או אמור להם כהנים לישראל נמי משמע א״כ פשיטא הכין הוא שישמעו הציבור ובלחש לא עשה כלום) משא״כ פנים לפנים אסמכתא בעלמא הוי ולא לעיכובא. ומה שיש לעיין מה דנקיט הט׳ז כה תברכו בלה״ק כרבי יהודה ולא כת״ק דמתני׳ סוטה ל״ב ותוס׳ ל״ג א׳ ד״ה ורבי יהודה דמשמע לרבנן כה לאו עיכובא אין מקומו פה ועיין תוס׳ שם ל״ח א׳ ד״ה ורבי יהודה וד״ה הרי הוא אומר וד״ה או אינו יע״ש:

ואחרי כל הטורח הזה יש להציל לאדונינו ז״ל במ״ש באות כ״ז ול״ה דמשמע ליה דהיקש גמור הוא ובתענית כ״ז א׳ מבואר דאסמכתא הוי וכבר ראיתי שחרו אפם בו הא״ר ושאר פוסקים ובמ״א אות נד״ה כתב בקוצר זה לי העני י״ל דבתענית הסוגיא דת״ק כרבי נתן וכדומה משא״כ לרבי נתן דמסתבר טעמיה דהיקש גמור הוא ובחד קרא כתיב לעמוד לשרת ולברך כו׳ וכנראה מתוס׳ סוטה ל״ח א׳ ד״ה הרי הוא אומר. ובתענית בתוס׳ ד״ה אי מה כתבו נראה דבעוד יום מברך כו׳ פשיטא ומבואר בגמרא אלא דל״ת לרבי נתן ואינך ומדוכתי טובא משמע דאיתקש היקש גמור ברכה לשירות יהא בעל מום פסול ואליבא דת״ק דרבי נתן דהיקש אסמכתא קאמר כן לזה כתבו מדמסיק סתמא דתלמודא כן משמע לכ״ע בעל מום כשר דאל״כ היה לו לומר לרבי נתן כו׳. ומשם משמע נמי דערל פסול לנ״כ דאין אוכל בקדשים ואי״ה יבואר במ״א אות נ״ד וכאן אין להאריך זהו מה שרצינו לבאר בכאן כי דברי אדונינו הט״ז ז״ל שרירין וקיימין כפי דעתו ושיטתו. ובאות כ״ז ול״ח יבואר עוד אי״ה ועיין לבוש כתב ישיבה שאין למעלה ישיבה ובגמרא מבואר לימודים ובע״ץ כתב ג״כ שאר לימודים יע״ש: